ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק בהחלט. כפי שאמר בנאומו באוניברסיטת בר אילן ביום ראשון [6 באוקטובר], יש בהחלט מקום לשאול את המשטר האיראני "אם אתם רק רוצים אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, מדוע אתם מתעקשים על צנטריפוגות להעשרת אורניום ועל כורי פלוטוניום?" אכן, עשרות מדינות מפיקות אנרגיה גרעינית לצרכי שלום בלי המרכיבים הללו, החיוניים לייצור חומר בקיע הנדרש לפצצה גרעינית.

בשיחות שקיימתי בשבוע שעבר עם דיפלומטים בכירים באיחוד האירופי, התברר לי שגם בבריסל לא ממהרים לקנות את החיוכים של נשיא איראן החדש, חסן רוחאני. בפגישות סגורות עם כמה נציגים אירופים, שר החוץ האיראני, ג'וואד זריף, הודה למעשה שאיראן חותרת להשיג יכולת גרעינית. השר הסביר שאיראן זקוקה לנשק גרעיני בכדי להרתיע את פקיסטאן, שמחזיקה זה כבר בפצצה - ובשום אופן לא כדי לתקוף את ישראל. זריף הדגיש כי איראן לא סומכת על כך שאירופה תעמוד לצדה במלחמה הבאה. היא זוכרת היטב את תמיכתו של המערב בסדאם חוסיין במלחמה בין עיראק לאיראן בשנות ה-80, שבה עשה סדאם שימוש בנשק כימי, בידיעתה של ארה"ב.

האיראנים שואלים, ובצדק מבחינתם, מדוע הקהילה הבינלאומית נטפלת אליה, בעוד שהיא מעלימה עין מהפצצה הפקיסטאנית. על פי הערכות של מכוני מחקר ב-2011, היו בידי פקיסטאן כמאה ראשי קרב מבצעיים. הטיל "שאהין 2" המיוצר בפקיסטאן, בעל טווח של קרוב ל-2,500 ק"מ, היה אמור להיכנס לשירות מבצעי, בנוסף לטילי שיוט בעלי יכולת גרעינית שניתן לשגר מהאוויר ומהקרקע.

השלטון בטהרן יציב יותר ורציונלי לא פחות מהשלטון באיסלמבאד. אוסמה בן לאדן לא מצא מסתור במשך שנים בכפר איראני. הסכנה שקבוצות קיצוניות ישתלטו על השלטון בפקיסטאן ועל המצבור הגרעיני במדינה, גדולה יותר מהסכנה שהדבר יתרחש באיראן.