אחד מבכירי מערכת הביטחון הישראלית בעבר תאר באוזניי השבוע מהו סדר עדיפויותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "איראן, איראן, איראן ורק אחר כך סוריה, מצרים ובסוף הפלסטינים." כדי להמחיש שהנושא הפלסטיני הוא ממש בתחתית סדר עדיפויותיו, כופף את כף ידו כמעט עד הרצפה.

האובססיה של בנימין נתניהו בעניין האיראני אינה צריכה המחשה ויזואלית. את "איראן, איראן, איראן" שומעים הישראלים במשך שנים; הם גם שמעו שבכירי מערכת הביטחון לשעבר (ראש המוסד מאיר דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין והרמטכ"ל גבי אשכנזי), כך על פי פרסומים זרים, עמדו בזמנו על רגליהם האחוריות כדי למנוע תקיפה ישראלית על הכור בבושהר.

נאום נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם ביום שלישי (1 באוקטובר) אישר למעשה עד כמה תיאור סדר עדיפויותיו של נתניהו לעניין הנושא הפלסטיני, מדויק להפליא.

מאז חודשו השיחות בין הישראלים והפלסטינים בחודש אוגוסט 2013, בעקבות מכבש הלחצים של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי על שני הצדדים, נכתבו תילי תילים של הערכות. "האם זה רציני?" - זו הייתה ועודנה השאלה העיקרית המביעה את הספק הגדול המקנן בלבם של השואלים. האם הישראלים והפלסטינים באמת רוצים ומסוגלים להגיע להסכם, או שמא מדובר בהצגה שנכפתה בכוח על השחקנים?