נושא החרם על ישראל נחשב לאחד הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית. עד לאחרונה, רק הקצה הרחוק ביותר של השמאל הפוסט-ציוני העלה בדעתו לתמוך או לקרוא לעולם להחרים את תוצרת ההתנחלויות או אפילו את מדינת ישראל עצמה, בתגובה להתמשכות הכיבוש. רוב רובה של החברה הישראלית היה לאורך השנים מאוחד ומגובש סביב ההתנגדות הנחרצת לחרמות מכל סוג שהוא, בטח כשמדובר בחרם על ישראל. הקריאה לחרם הייתה נחלתם של כמה מרצים שמאלנים קיצונים וכמה ארגונים קיקיוניים של שמאל קיצוני, כמו "גוש שלום", שחברו לחברי הכנסת הערבים-ישראלים. כל אלה גם יחד, נתפסים כהזויים ונטולי רלוונטיות כלשהי לחברה הישראלית ולמפה הפוליטית שלה. הם מתנהלים בשוליים, ללא השפעה ממשית על הקורה במדינה.

אישית, לאורך כל השנים, התנגדתי התנגדות נחרצת לקריאות החרם השונות על ישראל. ארגונים ישראלים שתרמו או קראו לקריאות כאלה, נחשבו בעיני למוקצים מחמת מיאוס. גם הארגונים הישראלים (ערביים ברובם) שפעלו להעמדת קציני צה"ל לדין בחו"ל, נתפסו ונתפסים בעיני כמתועבים במיוחד.

תארו לעצמכם, שבבריטניה או בארה"ב או בצרפת יפעלו ארגונים בריטיים, צרפתיים או אמריקאים על מנת לאסוף פרטים ומידע על קצינים ולוחמים של אותה מדינה, להעביר את המידע לגורמי תביעה חיצוניים ולקרוא להם לעצור את אותם קצינים ולוחמים ולהעמידם לדין על פעילותם באפגניסטן, עיראק, מאלי, לוב או כל מקום אחר בתבל.

תארו לעצמכם, שארגון אמריקאי היה חושף את פרטיהם של לוחמי היחידה המובחרת שהרגו את אוסאמה בן-לאדן, וקורא לעצור אותם ולהעמידם לדין על פשעי מלחמה. מה גם, שבמקרה של ישראל, לוחמיה אינם פועלים בארצות רחוקות, אלא מגנים על המדינה עצמה, על זכותם של אזרחיה לחיות בביטחון.