שתי ידיעות שהופיעו בעיתוני יום ראשון האחרון (5 בינואר) לכדו את עיני. לכאורה, אין קשר בין הידיעות, אך צירופן חיוני להבנת הבעיה המרכזית שהעסיקה את מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בביקורו ה-10 באזור. הפתרון שאליו הוא חותר מסתתר אף הוא בחיבור בין שני הדיווחים.
הידיעה הראשונה, שפורסמה, בין השאר, במעריב, ציטטה מדברים שאמר מאיר דגן, מי שהיה ראש המוסד, במפגש בכפר סבא. דגן ערער על הטענה שבקעת הירדן חיונית לביטחונה של ישראל, וכינה אותה "מניפולציה" של פוליטיקאים שעושים שימוש לרעה בטיעונים ביטחוניים מופרכים. לדבריו, הבקעה איבדה את חשיבותה הצבאית, שכן "אין צבא עיראקי, אין חזית מזרחית. יש שלום עם ירדן".
הידיעה השנייה, שהופיעה בעמוד הראשון של הארץ, מספרת על השתלטות של לוחמים סונים המסונפים לארגון הטרור אל־קעידה, על העיר פלוג'ה שבמחוז אנבאר שבעיראק, ועל בריחה המונית של תושבים מבתיהם. ממשלתו של נורי אל־מליכי פנתה ביום חמישי האחרון (2 בינואר) למדינות ערביות ומוסלמיות, בבקשה שאלה יתמכו בה במאבק על המחוז הגדול ביותר בעיראק (כשליש משטח המדינה), הגובל מצפון בסוריה, ממערב בירדן ומדרום בסעודיה.
דגן צודק וגם טועה. אכן, הדרישה שבמסגרת הסכם הקבע עם הפלסטינים יוצבו חיילים ישראלים בבקעת הירדן, מדיפה ריח פוליטי כבד. על התרומה השולית, אם לא האפסית, של כוח יבשתי בבקעה יכול להעיד לא אחר מאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2011 הוא הסביר, כי הצורך של ישראל ב"גבולות בני הגנה" נובע מכך שיש לה מותניים צרים, ושהזמן שייקח למטוס קרב לחצות אותם אינו עולה על שלוש שניות. כיצד יכולים החיילים הישראלים שיוצבו בבקעה לעצור את המטוס הזה בדרכו תל-אביבה?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
