תקשורת במלחמה: האויב מקבל יותר זמן מסך

אחד הרגעים הטלוויזיוניים החזקים שנצרבו בתודעתו של הציבור הישראלי, מהימים של מבצע עופרת יצוקה בדצמבר 2008 בעזה, היה ראיון אמפתי במיוחד שערכה יונית לוי, מגישת החדשות של ערוץ 2, עם אחמד סנור, בעל מסגרייה בעזה.

על חורבותיה של המסגרייה, שנהרסה בהפצצות הקשות של חיל האוויר הישראלי, סיפר סנור בקול קרוע על בנו שנהרג באותה ההפגזה. לוי, הידועה בסגנון הגשה מוקפד ונטול הבעת רגשות, לא הצליחה הפעם להישאר אדישה. היא שאלה את סנור איך הוא מרגיש לאחר אובדן בנו, ואם יש לו מסר לישראלים. סנור התייפח וכמעט התחנן שהמלחמה תיפסק. לפחות מיליון ישראלים צפו בראיון הזה, מאות אלפים מהם, תושבי הדרום, היו נצורים בחדרי ביטחון כשהם תחת הפגזות בלתי פוסקות של רקטות וטילים מעזה.

חוקרי התקשורת פרופ' תמר ליבס וד"ר זהר קמפף מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, טוענים שהראיון הזה לא יכול היה להתקיים עשר שנים קודם לכן. הקביעה הזאת היא תולדה של מחקר מקיף שהם ערכו בשנים האחרונות, ושבחנו בו את הכיסוי התקשורתי המשתנה בעתות מלחמה וטרור. לדבריהם, סגנון הסיקור החדש הצמיח גיבורים חדשים, כמו האנשים הפשוטים מהצד השני של העימות, והוריד מכוחם של הפוליטיקאים, הגנרלים ועורכי החדשות.

המחקר מתפרסם בספרם Transforming Media Coverage of Violent Conflicts שיצא לאור לאחרונה. בתחילת החודש [ינואר] התקיים אירוע ההשקה של הספר, בנוכחות ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, דמות מפתח במלחמת לבנון השנייה. בראיון משותף לאל-מוניטור הם צופים שהתופעה תלך ותתעצם, ותמשיך לשנות את מרכז הכובד של הסיקור. במילים אחרות, אם מלחמת המפרץ הראשונה הייתה מתרחשת בימים אלה במקום ב-1991, גיבורי הסיקור החדשותי שלה מאז, הגנרל האמריקאי נורמן שוורצקופף ודובר צה"ל נחמן שי, לא היו כובשים את המסך.