השלום מתחיל בבקעת הירדן

פרסומו הקרוב של מתווה ההסדר עליו שוקד מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, העלה את בקעת הירדן לכותרות. האזור השכוח הזה, המשויך מאז הסכם אוסלו לשטחי C, מוזכר כאחת הסוגיות המדיניות-ביטחוניות המרכזיות.

לרוע המזל, הטבע מסרב להתאים את עצמו ללוח הזמנים הפוליטי. חשיבותו של הנהר לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, המונות כמחצית מאוכלוסיית העולם, לא מנעה את ההתעללות, מעשה ידי אדם, שעבר הנהר בעשורים האחרונים. האמונה הנוצרית שיוחנן הטביל את המאמינים הראשונים במי הירדן, המסורת המוסלמית שלפיה מלוויו של הנביא מוחמד קבורים במקום, והסיפור היהודי על בני ישראל שחצו את הנהר בדרכם לארץ כנען – כל אלה לא הצליחו לעצור את ייבושו של הירדן. מפעלי המים של סוריה, ישראל וירדן צמצמו ב-98% (!) את כמות המים הזורמים לנהר, בהשוואה לזרימה הטבעית בשנות הארבעים של המאה שעברה. הדלדול החמור הזה במים גורם למצוקה סביבתית, תרבותית וכלכלית גוברת והולכת. ואולי דווקא מהשילוב זה תצמח ישועתו של הנהר.

בכנס חירום שנערך בירדן בנובמבר 2013, חתמו נציגי הכנסיות במזרח התיכון, הרבנות והוואקף על אמנה בין-דתית הקוראת לפעולת שיקום הנהר. "יש לנו חזון שונה לאזור", נאמר באמנה, "חזון שבו נהר חי ונקי זורם מהכנרת ועד לים המלח. חזון בו החי והצומח באזור מקבלים את המים הנדרשים להם כדי לשגשג. חזון בו המעיינות נובעים כפי שנבעו באלף השנים האחרונות, ובו המים המשמשים לצורכי האדם מחולקים באופן שווה בין האומות החולקות אותם".

ארגון "ידידי כדור הארץ המזרח התיכון", שאת עתירתם בנוגע לטרסות של הכפר בתיר הזכרתי בשבוע שעבר, עוסק בשנים האחרונות בבחינה ובקידום של תכניות לשיקום נהר הירדן הדרומי. צוות מומחים מטעם הארגון בישראל, ירדן והרשות הפלסטינית שבדק את התכניות קבע, כי ללא שיתוף פעולה אזורי, או למצער תיאום אזורי, פרויקט השיקום לא יהיה כדאי מבחינה כלכלית לשלושת הצדדים.