אחד המאמרים המוקדמים שלי באל-מוניטור [מאי 2013] הכיל ציטוטים נרחבים מגנרל ישראלי בדימוס, שהעלה תהיות: מדוע נזקק צה"ל לכל כך הרבה אוגדות משוריינות? מדוע יש צורך במאות מטוסי קרב? בשביל מה צריכה ישראל כל כך הרבה טנקים? המציאות האזורית המשתנה, במסגרתה התמוססו כמעט כל האויבים הקונבנציונליים המאיימים על המדינה היהודית, צריכה, לדברי הגנרל שדיבר איתי, לתת את אותותיה גם במבנה של צה"ל.

הגנרל המדובר הוא קצין בדרגת אלוף שפרש לא מזמן, לא מישהו שמדבר מהעבר הרחוק. על פי תפיסתו, ישראל ממשיכה להתכונן למלחמה הקודמת, תוך שהיא מתעלמת מהמציאות החדשה, מהמזרח התיכון הבוער, מהתפרקות המסגרות הישנות, ומסתכנת בכך שתיתפס לא מוכנה גם בפעם הבאה.

ובכן, מתברר שדבריו של הקצין הישראלי הבכיר לא נאמרו סתם. בשיחות רקע עמוקות ובדיונים פנימיים שנערכים בצה"ל, מתברר שהצבא הישראלי עבר בשלוש השנים האחרונות את אחת המהפכות החשובות בתולדותיו. צה"ל שינה את פניו לחלוטין, מן הקצה אל הקצה, כמעט בכל התחומים: בסדר הכוחות, בעדיפות המטרות, בתפיסת ההפעלה, בשיטת איסוף ופיזור המודיעין, במבנה הפנימי והחיצוני. או, על פי דבריו של אחד מבכירי צה"ל: "היום, אף אלוף במטה הכללי של צה"ל לא עושה את מה שעשה לפני שלוש שנים. הכל השתנה. הגדרות התפקיד, המשימות, צורת ההפעלה, סדר היום. מה שהיה, איננו עוד. ברוכים הבאים לעולם החדש".

על השינויים האזוריים במזרח התיכון כבר כתבתי כאן לא פעם. אסטרטגית, האיומים המיידיים נגד ישראל התמעטו מאוד. הצבאות הניצבים מולה התפרקו או חדלו להיות רלוונטיים, והם מותשים ועסוקים בעצמם ובענייניהם הפנימיים. החזית המזרחית המאיימת, שהכילה את הדיביזיות האדירות של הסורים והעיראקים, איננה עוד. במקומה, ערב רב של ארגוני טרור וקבוצות גרילה ג'יהאדיסטיות שלא נתונות למרותם של כוחות מסודרים. "האביב הערבי" מוסס את המבנה הקודם של המזרח התיכון, בו מדינות ערב וצבאותיהן הסדירים ניצבו מול ישראל והתנגשו בה פעם או פעמיים בעשור. למרות שעוד אי אפשר להבין לאן האזור הולך ומה יולידו השינויים ההיסטוריים הללו בטווח הבינוני והארוך, ברור לכולם, גם לגנרלים של צה"ל, שלישראל לא נשקפת כרגע סכנה קיומית. זאת, בהתעלם לצורך הדיון מהנושא האיראני, סביבו ניטש ויכוח לא פשוט גם בציבור וגם בחדרים המסווגים ביותר של מקבלי ההחלטות.