ישראל שכחה מי שומר עליה
הניטראליות שמפגינה ישראל כלפי המשבר הטריטוריאלי באוקראינה הוא הכרזת מלחמה קרה על האמריקאים. אבל בעוד שישראל יכולה להתקיים גם בלי תמיכתה של רוסיה, אובדן תמיכתה של ארה"ב הוא איום קיומי.
הפעם אין זו הצהרה אנטי אמריקאית של שר ימני שולי אשר "הוצאה מהקשרה", או ביקורת מודלפת של שר בכיר נגד מזכיר המדינה האמריקאי.
היעדרותו של שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, בהצבעה על גינוי הפלישה הרוסית לחצי האי קרים ותמיכה בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, היא ציון דרך ביחסי ישראל-ארה"ב. במונחים ביטחוניים-מדיניים, הצבעת אי אמון בארה"ב, בעיצומו של עימות חריף עם רוסיה, היא כמעט הכרזת מלחמת קרה. הרי הוראה לשגריר באו"ם "להצביע ברגליים" בהצבעה כבדת משקל דיפלומטי, איננה מתקבלת כלאחר יד. זו אחת מאותן החלטות שמתקבלות לאחר בחינה מדוקדקת, דיון פנימי והפעלת שיקול דעת.
בשנים האחרונות התרגלנו לכך שהזנב (הישראלי) מכשכש בכלב (האמריקאי), אך לאחר משיכה קלה הוא מתיישר ונרגע. בכל הנוגע לעימות סביב המשבר באוקראינה בין שני הבולדוגים, ישראל שכחה מי מהם הוא זה ששומר עליה. הנכס האסטרטגי הקרוי "היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל", נהפך ל"יחסים נורמאליים בין שתי מדינות".
