"חלק מהמסקנות שלי כשאני מסתכלת אחורה, אני חושבת שצריך מפגשים בילטראליים ביננו לבינם. גם בין ראש הממשלה לאבו מאזן". כך, באמירה האגבית הזאת של שרת המשפטים ציפי לבני בתוכנית פגוש את העיתונות במוצאי שבת (5 באפריל), חשפה הממונה על המו"מ עם הפלסטינים את האמת על מה שהתרחש בשמונת החודשים האחרונים בחדרי הדיונים, או יותר נכון, על מה שלא התרחש.

לבני, שמיעטה להתראיין בחודשים האחרונים, חרגה ממנהגה על רקע הפיצוץ במשא ומתן בשבוע שעבר. השיחות נקטעו לאחר שישראל עיכבה את ביצוע הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הביטחוניים, והפלסטינים החליטו בתגובה להצטרף ל-15 אמנות בינלאומיות של האו"ם – שני צעדים שנעשו בניגוד להתחייבויות קודמות של הצדדים.

הרגע הזה אמור היה להיות זמן לחשבון נפש של לבני. רבים מתומכיה בציבור הישראלי, שבבחירות האחרונות העניקו למפלגתה שישה מנדטים אך ורק כדי לקדם את התהליך המדיני, לא אהבו את ישיבתה בממשלת נתניהו לצד גורמי ימין קיצוניים. זה היה הרגע שבו היא הייתה אמורה לקחת אחריות, ולתת להם תשובות ברורות על החלטותיה בעבר ועל כוונותיה לעתיד.

במקום זאת, לבני מאשימה בימים האחרונים את כולם חוץ מאת עצמה. היא מאיימת על הפלסטינים בסנקציות אם לא יחזרו לשולחן המו"מ, ובצד הישראלי מפילה את האחריות על שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל מהבית היהודי, שמשרדו פרסם מכרז להקמת 700 יחידות דיור חדשות בשכונת גילה בירושלים. מוזר שדווקא השרה האחראית על המשא ומתן היא האחרונה לגלות שמה שהתנהל בחדרי הדיונים הוא לא יותר ממשיכת זמן של שני הצדדים; שגם אבו מאזן וגם נתניהו שלחו צוותי משא ומתן אך רק בגלל הלחץ האמריקאי, בלי רצון אמיתי או אמונה שניתן להגיע להסכם.