הרשעת אולמרט: טרגדיה לאומית
אהוד אולמרט היה ראש ממשלה נועז, שהעביר לפלסטינים הצעת שלום מרחיקת לכת כפי שאף מנהיג ישראלי לא העלה על דעתו. אצל נתניהו, מחליפו בתפקיד, אין רצון אמיתי לסיים את הסכסוך, ונדמה שיחד עם אולמרט הלכו גם סיכויי השלום.
הסיפור של אהוד אולמרט, שהורשע השבוע [31 במארס] בשני אישומי שוחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב והפך לראש הממשלה הישראלי המורשע הראשון, הוא טרגדיה אישית, לאומית, פוליטית ומדינית. אולמרט לא אמור היה להיות ראש ממשלה. הוא היה פוליטיקאי מיומן, אך מאוד לא אהוד בציבור הרחב. לו התמודד בכוחות עצמו על תפקיד ראש הממשלה, לא היה לו סיכוי. צירוף מקרים פוליטי, מהסוג שאפשרי רק בפוליטיקה הישראלית הבלתי צפויה, הפך אותו לממלא מקומו של אריאל שרון, שקרס לאחר שבץ מוחי קשה בינואר 2006, ערב הבחירות לכנסת. אולמרט נכנס לנעליו של שרון עמוק בתוך קמפיין הבחירות של "קדימה", מפלגה חדשה שהוקמה על חורבות הליכוד, והצליח איכשהו לזכות ב-29 מנדטים (לעומת 40 פלוס מנדטים שהסקרים העניקו לשרון) ולהרכיב ממשלה.
ממשלתו של אולמרט יצאה לשני מבצעים מלחמתיים אזוריים: מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, ו"עופרת יצוקה" ברצועת עזה, בסוף 2008. שתי המיני-מלחמות הללו, שהיו שנויות במחלוקת מבחינה מבצעית, שינו את כללי המשחק ועיצבו מחדש את ההרתעה הישראלית בדרום, ובעיקר בצפון, שם הודה חסן נסראללה כי לו היה יודע את עוצמת התגובה הישראלית לאחר חטיפתם של שני החיילים רגב וגולדווסר, היה מוותר על ההרפתקה כולה. במקביל, ניהל אולמרט משאים ומתנים מתקדמים לשלום בשתי חזיתות: מול הנשיא הסורי בשאר אסד, שנחשב אז, עדיין, לשליט כל יכול בארצו, ומול יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.
אולמרט נולד וגדל במעמקי האצולה הימנית של ישראל הצעירה. אנשי "המשפחה הלוחמת", שהרכיבו את מחתרת האצ"ל, שלחמה בבריטים בתקופת המנדט והחזיקה באידיאולוגיה ימנית קשוחה. במרוצת השנים, קרה לו מה שקרה לרבים וטובים מ"נסיכי הליכוד" הימניים: הוא התפכח. זה קרה לאריאל שרון, לרוני מילוא, למאיר שטרית, לציפי לבני, ולרבים נוספים. לא מדובר על "התפכחות" נוסח נתניהו, שקורא ל"פתרון שתי מדינות" אך עושה ככל שביכולתו כדי לטרפד אותו, וגם לא בנוסח שרון, שפינה 25 יישובים ישראליים במסגרת "ההתנתקות" (כולל בצפון השומרון), אבל לא היה מוכן לנהל משא ומתן עם הפלסטינים מכיוון שהוא לא האמין לאף מילה שיצאה מפיהם.
אצל אולמרט ההתפכחות הייתה טוטאלית. הוא שיגר את שרת החוץ שלו, ציפי לבני, למשא ומתן עקר מול אבו-עלא, אבל במקביל התיישב בעצמו מול אבו-מאזן לסדרה ארוכה של שיחות היסטוריות, שבסיומן העביר לו הצעת שלום מרחיקת לכת, כמותה לא העלה על דעתו אף מנהיג ישראלי מעולם, ואם יורשה לי להמר, הצעה כזו גם לא תועלה על ידי מנהיג ישראלי בימינו.
