עיתונאים על הכוונת
עיתונאים ישראלים ראיינו בעבר מחבלים רעולי פנים וחמושים, וחזרו הביתה מבלי שאיש העז לאיים על חייהם. תקיפתם האחרונה של עיתונאים בידי המון פלסטיני זועם, לאור יום, מבטאת את עוצמת האכזבה והתסכול בעקבות כישלון השיחות.
פחות משנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, ב-2 בדצמבר 1998, נתפסו על ידי המון פלסטיני זועם בצומת איו"ש, סמוך לרמאללה, שני ישראלים שנסעו ברכב פרטי מבית אל לירושלים. האחד הנהג, יהודה אוליבה, והשני חייל בשם אסף מיארה, שנסע איתו טרמפ.
המפגינים, רובם סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית, השליכו אבנים על הרכב הנוסע ממרחק מטרים ספורים. אוליבה הצליח להימלט, אך מיארה נשאר לכוד במושבו כשהרכב ממשיך בנסיעה איטית עד שהתנגש בקיר ונעצר. המפגינים ניפצו את שמשות הרכב והכו נמרצות את החייל, כשלמזלו בעל מסעדת חומוס מרמאללה הגן עליו בגופו והצליח להבריחו ולהצילו ממוות בטוח.
ניסיון הלינץ' ששינה את חייו של מיארה, שימש אז את ראשי מערכת הביטחון בישראל כנקודת ציון לשינוי האווירה בשטחים, שהוביל לימים לפרוץ האינתיפאדה השנייה. הזרז לפריצתה היה כישלון שיחות קמפ דיוויד ועליית אריאל שרון להר הבית.
אינני נלהב להתריע מפני אפשרות ש"אינתיפאדה שלישית" תפרוץ עכשיו. שתי האינתיפאדות הקודמות הצליחו להפתיע בעיתוין ובעוצמתן את ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית המקומית כאחת, על אף סימנים מוקדמים שניתן היה לזהות בשטח.
