בין חופש הביטוי לבגידה: ישראלים תומכי חמאס

מן המוסכמות שכמעט בכל דיון שעוסק בחופש הביטוי ובפלורליזם יצטט אחד המתפלמסים את פילוסוף הנאורות וולטר, ויכריז: "אני לא מסכים עם דבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך להשמיעם". אכן משפט חזק, מיתי, עיקרון מקודש של ליברליזם. אלא מה, יש בעיה. המשפט המיוחס לוולטר אינו מופיע בכתביו וכנראה מסיבה טובה: וולטר מעולם לא אמר או כתב אותו. הציטוט הזה הומצא יותר ממאה שנה לאחר מותו על ידי הגברת אוולין ביאטריס הול, שכתבה תחת הפסבדונים אס. ג'י. טלנטייר רומן היסטורי בשם "החברים של וולטר".

אם להתייחס באופן מהותי מעט יותר למשפט המפוברק, הרי שבאופן די ברור מדובר בפראזה פומפוזית וריקה. אני בספק גדול אם אהיה מוכן למות עבור דעותיי, קל וחומר עבור דעה של מישהו אחר. יתרה מזאת, האם הייתי מוכן למות עבור השמעת דעות של ניאו נאצי למשל? ודאי שלא.

מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר. מותר להפיץ רעל ושקרים, מחשבה פוסט-ציונית מתרפסת וכן, אפילו לקרוא בגילוי לחיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית. עמדתי העקרונית תומכת בחופש ביטוי מוחלט למעט במקרים של הסתה ישירה לרצח. אולם נאמנה עלי פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי (השופט ונדל הולמס, 1919) כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש" באולם תיאטרון צפוף. וכיוון שמלחמה היא סוג של אולם תיאטרון צפוף שבו כולם יורים בכולם, דומני שתנאי הסף משתנים ומכאן גם הצורך בהכלת סייגים על חופש הביטוי.

לאחר מלחמת העולם השנייה [1946], הבריטים התעקשו לשפוט ולתלות את "לורד האו האו", הלא הוא ויליאם ג'ויס המתועב, בעוון בגידה בשל תפקידו כשדרן רדיו במערך התעמולה הנאצית. חופש הביטוי אינו חופש לבגוד.