האירועים בעיראק הם התפתחות חמורה. זו האצת התפשטותו של האיסלאם הקיצוני במזרח-התיכון.

כדי לבלום התפשטות זו יש לנטרל שלושה איומים עיקריים: חתרנות גוברת של איראן ושלוחיה, מדינית וצבאית, הנתקלת בהשלמה אדישה מצדן של הדמוקרטיות המערביות; זליגה של הפעילות הג'יהאדית מסוריה ומעיראק לתוך ירדן וכישלון ממשלתו של הגנרל סיסי לשקם את הכלכלה המצרית.

הצעדים הבאים דרושים כדי לסכל סכנות אלה:

• להציב מול איראן קואליציה אזורית חזקה עם עליונות צבאית ומודיעינית.
• לסייע לירדן להגן על גבולותיה ועל יציבותה הפנימית.
• חיזוק הגורמים המתונים באופוזיציה הסורית.
• סיוע כלכלי לממשלת מצרים על-ידי השקעות זרות במשק האנרגיה, בתעשייה ובתשתיות הלאומיות.

למרבה הצער, בנות בריתה של ארה"ב באזור אינן יכולות לסמוך עליה במלוא הצעדים האלה. לדוגמה, הממשל האמריקאי מטיף דמוקרטיה לגנרל סיסי, אך שלל ממנו כלים חיוניים (מסוקי אפאצ'י למשל) ללחימה בגרילה האיסלמיסטית בסיני. אלה שהאזינו לנאום מדיניות החוץ של הנשיא אובמה לפני שבועות אחדים במכללת ווסט-פוינט, הבינו היטב כי הוא מעדיף עיסקה עם משטר האייטולות על פני עימות איתו. היותו של דאע"ש בעיראק "אוייב משותף" לארה"ב ולאיראן עלול לשמש כתירוץ מצדיק לעיסקה מעין זו. מילותיה של וושינגטון, הצודקות והכנות ברוב המקרים, אינן מגובות עוד בנכונות להפעיל כוח. ארה"ב תמשיך ותמכור נשק מתוחכם לבנות בריתה במפרץ, תמשיך ותסייע לישראל במיזמי הגנה חיוניים, אך לא מעבר לכך. סיוע משמעותי לאופוזיציה המתונה בסוריה יהיה בחזקת הפתעה טובה, אם יבוא.