חודש של טירוף

לא זכורה מציאות מתעתעת שכזאת בישראל. לכאורה החיים נראים כתמול שלשום, אבל הם מתנהלים בצילה של מלחמה שמכתיבה לישראלים אורח חיים שונה, מתוח ורווי סכנות. המלחמה בעזה נכנסת לשבוע הרביעי שלה והיא מתארכת מעבר לזמן המוגבל שהישראלים קצבו למלחמות. הם התרגלו למלחמות קצרות. שתי המלחמות הגדולות ביותר - מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום הכיפורים ב-1973 - שהציבו את ישראל מול העולם הערבי, נמשכו פחות זמן.

על אף שמדובר במלחמה מוגבלת בין ישראל לחמאס בעזה, היא קלעה את ישראל למתח שמתעתע בישראלים רבים. בין נורמליות וא-נורמליות. קחו למשל את סוף השבוע האחרון. יום שישי [25 ביולי] החל באזעקות ששיתקו את רוב ערי ישראל. הרחובות התרוקנו ועסקים רבים סגרו את שעריהם בטרם נכנסה השבת. בשעת ערב התנהל משא ומתן על הפסקת אש בין שני הצדדים, שהסתכם בהפוגה הומניטארית של יממה. למחרת בשבת בבוקר, יצאו ישראלים רבים מבתיהם כדי לנצל את ההפוגה המיוחלת.

מסעדות נפתחו ואלפי סועדים השתרכו בתור כדי ליהנות מיום של שקט. הכבישים הבין עירוניים שננטשו מחשש לנפילת רקטות שבו והתמלאו במכוניות. רבים נסעו לטייל בצפון המדינה, ולראשונה מאז תחילת הלחימה הכביש שמוביל ממרכז הארץ לצפון התפוקק מרוב צפיפות. נמל תל אביב, שננטש בעקבות הלחימה, התמלא עד אפס מקום. גם המסעדות לאורך ימה של תל אביב שבו ונפתחו כדי לארח את האלפים. המתרחצים שבו לחופי הים ובנמל יפו, שרבות מחנויותיו נסגרו - אלה שבו ופתחו את שעריהן.

זו הייתה הפוגה שהעניקה תחושה של נורמליות בימים של טירוף מערכות. בריכות השחייה הציבוריות שהתרוקנו, נמלאו במאות ילדים שנמנעה מהם חוויית השחייה מאז תחילת הלחימה. "זה תענוג", סיפר לי השומר בכניסה לבריכה הציבורית "גולדשטיין-גורן" בשכונת שפירא בתל-אביב, "אני כמעט בוכה מהתרגשות כשאני רואה עד כמה הילדים שמחים לחזור לבריכה. כל החודש האחרון היה ריק כאן. רק מים בבריכה, בלי ילדים. כואב לי הלב שהם סגורים בבית והבריכה ריקה".