הקבינט המדיני-ביטחוני הפך לקרקס פוליטי של הימין
דרישת הימין לנקום את רצח שלושת הנערים מעמידה את נתניהו במבחן: האם להיכנע להתלהמות ולגרוף הון פוליטי כמו כמה משריו, או להיות מנהיג ולהרגיע את השטח?
בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, שלושה ימים לאחר פיגוע ההתאבדות בדולפינריום שבו נרצחו 21 צעירים [1 ביוני 2001], הגיע ראש הממשלה אריאל שרון לבקר את הפצועים הרבים ששכבו בבית החולים איכילוב בתל אביב, חלקם עוד נלחמו אז על חייהם. "אנו עומדים במערכה מאוד קשה. אני רוצה לומר לכם שגם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר שרון, ודבריו נתפסו כחולשה על ידי הימין הפוליטי שבראשו הוא עמד באותה עת.
הפיצוץ בדולפינריום היה אחד הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה. השילוב בין הנערים הצעירים שעמדו בכניסה למועדון ריקודים בליל שישי, סמוך לחוף ימה של תל אביב בערב קיצי, לבין מותם האלים והבלתי נסבל וההלוויות הקשות שבאו לאחר מכן, גרר באופן טבעי תגובה ציבורית קשה. בימין הפוליטי קראו לתגובה הולמת. למחרת הפיגוע באו מאות צעירים זועמים אל מסגד חסן בק הסמוך, והחלו ליידות אבנים. תגרות פרצו בין מוסלמים ליהודים והמשטרה נאלצה להתערב.
שרון עמד אז בראש הליכוד. הציבור, מותש מפיגועי ההתאבדות התכופים שגבו מאות קורבנות, דרש נקם. אבל גם לאחר אותו מעשה טרור נורא בתל אביב, ראש הממשלה החליט להמשיך במדיניות ההבלגה. רק כעבור כמעט שנה שבה לא חדל לרגע טרור המתאבדים, יומיים לאחר הפיגוע המחריד במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר [27 במארס 2002] שבו נרצחו 30 אזרחים ישראלים שישבו סביב שולחן החג, יצא שרון למבצע "חומת מגן".
המבצע, שהתמקד בחיסול תשתיות הטרור בגדה, נחשב להצלחה צבאית ולציון דרך באינתיפאדה השנייה. אחריו פחתו באופן ניכר פיגועי ההתאבדות. דעת הקהל הבינלאומית גיבתה ברובה את המהלך הצבאי הישראלי.
