ההזדמנות של נתניהו: לחזור למו"מ עם אבו מאזן

זמן קצר לאחר שדובר צה"ל פרסם ביום ראשון (20 ביולי) את המחיר הכבד שישראל שילמה עם תחילת המערכה הקרקעית בעזה - 13 חיילים הרוגים ועשרות פצועים - כינסו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון מסיבת עיתונאים בבסיס הקריה בתל אביב. האירוע, שנערך בצלה של אותה בשורה מרה, היה תזכורת להפכפכותה של התחושה בציבור ובמערכת הפוליטית ביחס לעימות ברצועה.

יומיים קודם לכן עוד השתלחו פוליטיקאים מהליכוד ויתר מפלגות הימין בראש הממשלה. הם האשימו אותו בהססנות, פחדנות ובהפקרת תושבי הדרום. פרשנים פוליטיים הסבירו אז שנתניהו ישלם מחיר אלקטורלי כבד בימין על מתינותו בהפעלת הכוח הצבאי, בעוד שר החוץ אביגדור ליברמן ושר הכלכלה נפתלי בנט, יריביו במחנה הלאומי, קוראים לפעולה קרקעית משמעותית.

לאורך הימים האלה הפכו בליכוד את נתניהו לשק חבטות. סגן שר הביטחון דני דנון, שראש הממשלה פיטר מאז, האשים אותו בהפקרת תושבי הדרום וב"רפיסות שמאלנית". השר ליברמן, שכמה ימים קודם לכן פירק את הברית בין סיעות ישראל ביתנו והליכוד, הסתובב ביישובי הדרום המופגזים וערער בראיונות לתקשורת על ההחלטות שקיבל ראש הממשלה.

אבל ביום ראשון בערב, באווירת האבל ששטפה את המדינה, מאחורי הפודיום בקריה כששערו האפור מסורק למשעי, נתניהו נראה כמבוגר האחראי. מה שיצר את התחושה הזאת הוא לא רק המהלך הקרקעי שבא אחרי כמעט שבועיים של איפוק יחסי, אלא בעיקר האמונה הרווחת שמדובר ב"מלחמת אין ברירה", במלחמה צודקת שהובילה להתגייסות מאוחדת מאחורי הנהגת המדינה. נתניהו הוכיח לציבור שהריסון הצבאי השתלם מבחינה מדינית. הוא יכול היה להתגאות בתמיכתן של ארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה וקנדה. עבורו, תמיכה כזו משולה כמעט לאירוע מופלא, לאחר שנים שבהן התמודד עם בידוד בינלאומי בסיטואציות מדיניות רבות.