אם הפלסטינים רוצים שלום, שיצאו נגד חמאס

אחרי שקברו את המתים, נאבקו על חיי הפצועים, וגילו את ההרס העצום לרכוש, אזרחי המלחמה ברצועת עזה, או בעצם קורבנותיה, מנסים לחזור לחיים. הרבה כוח נדרש בשיבה לשגרה. יש להדחיק את הייאוש ולהפיג את הפחד ואת החלחלה שכל מלחמה מביאה איתה. הפצועים יחלימו, הבתים ייבנו מחדש, והחיים יחזרו במוקדם או במאוחר לשגרה. אבל השנאה - היא תגדל ותגבר. מבין הקברים החדשים ומיטות הפצועים, ומתוך ההריסות, יעלה כמו תמיד הרצון לנקום.

תא"ל אילן פז, לשעבר סגן מפקד שייטת 13, כתב מאמר נוקב באתר האינטרנט של מכון המחקר "מולד" על ההשלכות של מבצע צוק איתן: "הפכנו עשרות אלפי עזתים למחבלים בפוטנציה, צמאי נקם על אובדן קרוביהם החפים מפשע או על אובדן בתיהם ורכושם. הפעלת מנופי לחץ על אוכלוסייה מעולם לא יצרה את התוצאה המצופה... מדובר בשיטה לא מוסרית... אין ולא יכולה להיות הצדקה לפגיעה בהיקפים כאלה".

ישראל הגיבה בעוצמה אדירה לירי כבד של רקטות על אזרחיה. לפי נתוני האו"ם, מעל  1,900 בני אדם נהרגו בחודש לחימה אחד בעזה. אסמה אל-גול, כתבת אל-מוניטור בעזה, פרסמה מאמר כואב על תשעה מבני משפחתה שנהרגו במלחמה בעזה. "אל תדברו איתי שוב על שלום", היא קבעה בנחרצות.

פעם, לא כל כך מזמן, היה סיכוי לשלום. יותר מסיכוי. מי לא זוכר את לחיצת היד המסויגת אך ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן? בלילה ההוא, 13 בספטמבר 1993, הייתי עיתונאי צעיר בעזה, שמסקר בפעם ראשונה בחייו חגיגות בעיר שהובילה את האינתיפאדה הראשונה. עזה כולה יצאה לרחובות ללילה של הבטחה לעצמאות, לחופש ולתקווה. זה היה לילה ראשון ללא עוצר מזה זמן רב.