"כבר הרגו בנו, ממה יש לנו לפחד?" השיב לי בציניות סגן אלוף לוקמאן איברהים כאשר שאלתיו האם אינו חושש ממגע גלוי עם ישראלי. שיחת הטלפון איתו התקיימה לפני כמה ימים [ינואר 2015] בקו תל אביב-סינג'אר – אזור בצפון מערב עיראק, סמוך לגבול סוריה. איברהים, איש המיליציה היזידית, מבקש כעת סיוע צבאי ממדינת ישראל.

"המדינות הערביות אינן מכירות בנו וגם לא בכם", הוא המשיך והסביר, "הן אומרות לנו שאנחנו כופרים. מדוע שנפחד לדבר אתכם, אם אפילו מדינות ערביות שכנות הפכו לאויבות שלנו? אנו רואים בכם מדינה ידידה עם אפשרות ליחסים על בסיס נייטרליות וכבוד. איננו רוצים יותר מזה".

איברהים, עיתונאי במקצועו, הוא עוזרו של מרואן אליאס בדל, ממפקדי השטח הבכירים של "כוחות ההגנה על סינג'אר". זהו שמה הרשמי של המיליציה היזידית, שהוקמה אד-הוק באוגוסט 2014 כדי לבלום את ההתנפלות של חמושי ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) על ריכוזי היזידים ממערב למוסול. המיליציה מונה כ-12 אלף לוחמים, רובם בלתי מיומנים, גברים מהשורה שמיהרו לאחוז בנשק כדי לשנות את רוע הגזירה. מיעוטם לוחמים וקצינים בצבא הפשמרגה הכורדי. לפי הערכות פנימיות, רצחו לוחמי דאע"ש אלפי יזידים בפוגרום הזה. כ-5,000 עדיין מוחזקים בידיהם כשבויים.

ליזידים אין יחסים רשמיים עם ישראל וגם לא הנהגה מסודרת. אבל הם זקוקים לתמיכה, במיוחד צבאית, ואת זעקתם הם בחרו להשמיע בפומבי.