כמדי מערכת בחירות, גם הפעם המפלגות המתמודדות לכנסת מפיצות סרטוני תעמולה המפארים את הישגיהן או תוקפים את יריבותיהן. בעוד השפעתם של הסרטונים האלה על קהל הבוחרים מוטלת בספק, מה שלא מוטל בספק זו העובדה שהסרטונים האלה הם התוצר הבולט ביותר עד כה של מערכת הבחירות הנוכחית.
לפני עידן האינטרנט, הסרטנים שהפיקו המפלגות נועדו לתשדירי טלוויזיה ששודרו במרוכז בימים שלפני הבחירות. בניגוד למדינות אירופיות כמו שבדיה למשל, שבה ראיונות עם נציגי כל המפלגות מרוכזים במשדר אחד, בישראל כל מפלגה נהנית מזמן שידור משלה. לפי חוק הבחירות הישראלי, כל מפלגה מקבלת זמן שידור בערוצים הציבוריים בטלוויזיה וברדיו לצורכי תעמולה למשך כשבועיים לפני פתיחת הקלפיות. זמן השידור תואם את גודלה של המפלגה בכנסת היוצאת: שבע דקות לכל מפלגה, ועוד שתי דקות לכל חבר כנסת מכהן. מפלגה חדשה מקבלת עשר דקות שידור.
ועדת הבחירות המרכזית היא הגוף שמאשר את תשדירי הבחירות. אולם לאחר שמונופול שידורי התעמולה, שהיה נתון בידי ערוצי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים, הופקע בשנים האחרונות על ידי המדיה החברתית, נחלש הפיקוח של המדינה על התכנים. אבי גוט, יועץ אסטרטגי בכיר ומנהל חברת "קונקורד פתרונות אסטרטגיים", הסביר לאל-מוניטור: "הקונספט החדש של סרטוני התעמולה עוקף את יכולת הפיקוח של ועדת הבחירות המרכזית, מה שמביא ליצירתיות גבוהה ללא מגבלות רגולטוריות".
גוט נוגע בנקודה המהותית ביותר המבדילה את תעשיית תעמולת הבחירות הישראלית בהשוואה לשאר הדמוקרטיות במערב: החקיקה הדרקונית של חוק התעמולה הישראלי. הסמכויות הנרחבות של ועדת הבחירות ויכולתה לפסול תשדירים, ביחד עם הגבלת זמן האוויר לשידור, אילצו את המפלגות לייצר "צירים עוקפים". בישראל, להבדיל מארה"ב, מפלגה אינה מורשית לרכוש זמן שידור בערוצי השידור על פי בחירתה, ולכן העידן הדיגיטלי זימן להן את האפשרות הפשוטה והזמינה ביותר לרוקן את חוק התעמולה מתוכנו.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
