במהלך חודשי הקמפיין הסוער בישראל שמרו אבו מאזן ובכירי הרשות הפלסטינית על דממת אלחוט. החשש היה שכל התבטאות שלהם בעד יצחק הרצוג וציפי לבני תפעל כבומרנג בדעת הקהל הישראלית. הם אמנם הביעו תמיכה פומבית ברשימה הערבית המשותפת, אך באופן כללי נזהרו שלא להראות מעורבות "בענייניה הפנימיים של ישראל".
כולם, כמובן, ידעו מהי המשמעות של מפלגה ערבית גדולה בכנסת ואת מי זה ישרת, אבל מה כבר יכול להיות יוצא דופן בהבעת סולידריות פלסטינית עם ערביי ישראל הפלסטינים?
אף אחד אז לא העלה על דעתו, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו יעשה שימוש בהצבעת ערביי ישראל להפחדת מצביעי הימין ולהמרצתם לגשת לקלפי ולבחור בו. לאחר ניצחונו המוחץ של נתניהו [17 במארס], תגובתו של נביל אבו רודיינה, דוברו של יו"ר הרשות, הייתה דווקא מאופקת ולאקונית: ״לא חשוב לנו מי יהיה ראש ממשלה בישראל. מה שאנו דורשים מכל ממשלה הוא להכיר בפתרון שתי המדינות ובמזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית. נמשיך לפעול מול כל ממשלה ישראלית על בסיס זה, כאשר תכיר בהחלטות הקהילה הבינלאומית״.
לעומתו, תגובתו של סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, ביטאה נכון יותר את התחושה האמיתית במוקטעה: "התשובה שלנו לניצחון נתניהו תהיה בהאצת המאמצים הדיפלומטיים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג", הוא אמר. אבל התחושה הקשה מתוצאות הבחירות בישראל התחלפה מהר מאוד באופטימיות רבה. נתניהו, כך משוכנעים הפלסטינים, הגיש לאבו מאזן את המדינה הפלסטינית על מגש של כסף.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
