שביעות רצון ושמחה לאיד שזורים בהתבטאויות של פוליטיקאים ישראלים כשהם נדרשים להתייחס למתקפה הסעודית על תימן. האם טבעי שאנו, הישראלים, נרחוש איבה אוטומטית למיליציית "אנסאר אללה", אף שאיננו מכירים אותה כלל? אנסאר אללה היא פלג שיעי, ומשום כך ברור לנו כלל כך שהיא סניף איראני. אם איראן היא אויבת של ישראל, אנו מניחים שגם בני חסותה יהיו כאלה. אנחנו, ולא צריך להשחית זמן רב מדי בשאלה הזו, הולכים עם הטובים. והטובים בסיפור הזה הם הסעודים.

אלא שהמציאות מראה אחרת. דו"חות מודיעין של ממשלות מערביות מצביעים על חלקה המרכזי של סעודיה בהקמת מיליציות סוניות בעיראק שאחרי סדאם חוסיין, שרצחו, טבחו ופוצצו מכוניות ממולכדות בלב אוכלוסייה אזרחית. גם בסוריה, סעודיה הייתה זו שהובילה את המלחמה נגד משטר הבעת', מימנה קבוצות שלחמו בה ותיאמה עם המודיעין האמריקאי והצרפתי את המהלכים המבצעיים בשטח. בתחכום רב, באמצעות שליטה מרחוק ויחסי ציבור טובים, סעודיה היא שחקן מרכזי בכל קונפליקט מדמם שמתחולל כאן בעשור האחרון. ללא דחיפתה, ספק אם ארגונים כמו ג'בהת א-נוסרה בסוריה או אל-קאעידה בעיראק היו משחקים תפקיד כה מרכזי בשפיכות הדמים הזו. "כדי להפיל את המשטר הסורי, הרסתם מדינה שלמה", הטיח בהם חסן נסראללה בנאומו ביום שישי [27 במארס].

במקום שתהיה שבעת רצון מן המתקפה בתימן, על ירושלים לסלוד ממנה. הניסיון מלמד כי התערערות המצב במדינה ערבית כלשהי מוליד עוד ועוד טרור, המשפיע בשוליו גם על ישראל. ישראל אף מצווה להוציא מהמחסנים הנידחים את עמדתה המוסרית, האוניברסלית, שאותה היא נטשה, ולחדול מתמיכה במהלכים צבאיים שכרוכים בשפיכות דמים של אזרחים, אף אם מטרתם צבאית. ויש נקודה יהודית: בתימן נותרו כמה עשרות יהודים, הזקוקים נואשות לחסותה של המדינה כדי לשמור על שלומם. אי יציבות מסכנת את חייהם.

לממשלות ישראל מוניטין של תמיכה בדיקטטורים. כאשר הפרטנר הוא שליט יחיד - יש כתובת אחת קבועה לדבר איתה ולהשקיע מאמץ בטיפוח היחסים עמה. מן הסתם, הוא גם אינו מחויב בשקיפות לבני עמו ויכול להמשיך בלי חשש בשיתוף הפעולה החשאי עם מי שהציבור תופס כאויבת. שקיפות יכולה להביא עמה גם אופוזיציה חקרנית וגם, לא עלינו, עיתונאים חטטנים. אבל מנגד, משטר עריץ הוא מסואב, והסיאוב הזה אינו מסוגל להיעצר בתוך גבולות הבית. הוא גולש גם החוצה ומציף את היחסים בין העריץ לשכניו.