עמאן, ירדן – פארה טורקת את דלת המשרד, כשדמעות בעיניה, ודוהרת במורד המדרגות. היא חוצה בריצה את מגרש החניה, וממשיכה במעלה הגבעה המשקיפה על מרכז העסקים של עמאן. האישה הצעירה, בת ה- 18, מיטיבה את הצעיף המכסה את שיער ראשה כשהיא מביטה בזעף אל השמים המתקדרים, והמילים הקשות שהטיחו בה זה עתה אביה ואחיה עדיין מהדהדות בראשה.

אביה של פארה מובטל מאז עזבה משפחתה את חומס [שבמערב סוריה] בשנת 2012. הוא מנוע מלהתקבל לעבודה בירדן, ומבלה את ימיו בצפייה בחדשות בטלוויזיה. לנוכח מראות ההרס בסוריה, הוא פוצח בקללות, עד שאחיה של פארה משתיקים אותו. אחמד בן ה- 17 החליף שלושה מקומות עבודה בארבעת החודשים האחרונים, כאשר שכרו כפועל פשוט בעבודות שמצא, במסעדות ובסדנות פחחות, היה 13 דינרים ירדניים (כ- 18 דולר) ליום. גם תאמר בן ה- 15 לא הולך לבית הספר. הוא נותן פורקן למרץ האגור בו במריבות עם אבי המשפחה, כשהם סגורים ומסוגרים במשרד השכור שהפך לביתם הארעי.

"הם לא התנהגו כך כשהיינו בסוריה," סיפרה פארה על בני משפחתה, שחיים כפליטים בירדן זו השנה השלישית. אמה עובדת שעות ארוכות במרכז שיקום לסורים קטועי איברים, כשהיא משאירה את פארה להתמודד עם המתחים בבית. כשהמצב בבית נעשה בלתי נסבל, פארה מוצאת מפלט מחוצה לו, אך לא לזמן רב. ברחוב, היא נתקלת במבטיהם החמדניים של גברים צעירים, שמתגרים בה בהערות. "הי סורית קטנה, בואי הנה," הם לוחשים לעברה. פארה חושקת שפתיים ומתעלמת מהם, אך, בכל זאת, היא מעדיפה שלא להישאר לבדה.

מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה לפני ארבע שנים, הפכה ירדן לארץ מקלט לפליטים הסורים, שמספרם כיום בה גבוה מ- 620,000 – קרוב ל- 80% מהם נשים וילדים. בראש אחת מכל ארבע משפחות של פליטים סורים עומדת אישה המתפקדת כאם יחידנית, וזאת, כאשר הסיוע לפליטים הולך ומצטמק, שכר הדירה עולה והממשל הירדני מחוקק תקנות דרקניות נגד העסקת פליטים. רבות מנשים אלה חוות טראומה נפשית, נדחקות לשולי החברה, וסובלות מאלימות מגדרית נמשכת, כשהן חסרות הגנה ובלא כל גישה כמעט למידע. אלה מהן שמצליחות לגבור על הקשיים, עושות זאת תוך כדי מלחמת ההישרדות יומיומית, כשהן נעזרות ברשתות חברתיות של נשים למען נשים. נשים חייבות להושיט יד זו לזו, הן אומרות, שכן ללא שיתוף פעולה וסולידריות ביניהן, לא יוכלו לשרוד את המשבר.