כמו בעת שירותו כמפקד סיירת מטכ"ל בין 1984 ל-1987, כך גם בשנים האחרונות כשהוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה: כשיום הזיכרון לחללי צה"ל מתקרב, עומר בר-לב מתלבט היכן נכון שיהיה: באחד האירועים הרשמיים של המדינה או ליד קברו של חברו מבית הספר, בבית העלמין בקריית שאול. אחרי טקס ההתלבטות הקבוע, בר לב מכריע בעד ההתייחדות והזיכרון האישיים שלו. גם השנה, בהישמע הצפירה ב-11 בבוקר, הוא יעמוד מעל המצבה של חברו גדעוני. ברדיוס של 50 מטרים משם קבורים עוד שלושה מבני כיתתו והכיתות המקבילות מבית הספר העממי ברמת השרון.
עבור בר-לב, אלוף משנה במילואים ובנו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל שלימים כיהן כשר מטעם מפלגת העבודה, הלחימה במלחמת יום כיפור היא האירוע המכונן של חייו, והיא תמצית יום הזיכרון הפרטי שלו. גם בקריירה הפוליטית שלו המלחמה ההיא ממשיכה להשפיע ולשמש לו מעין מצפן מוסרי. בראיון לאל-מוניטור לקראת יום הזיכרון, בר-לב נזכר בפעולה הנועזת לחילוץ בני הערובה באנטבה, שבה נהרג מפקדו יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה. "אנחנו צריכים לחזור לרוח אנטבה, ליצירתיות ולתעוזה. זוהי רוח הציונות. דרושה לנו יצירתיות מדינית, כי בכל מקרה אני לא רואה מצב שבעוד חמישים שנה מהיום נוכל להמשיך לשלוט על עם אחר".
אל-מוניטור: מה במלחמת יום כיפורים עיצב את תפיסת עולמך?
בר-לב: מלחמת יום כיפור השפיעה על הדור שלי. הייתי חייל סדיר. אני ובני המחזור שלי היינו בשר התותחים של מלחמת יום כיפור. הצבא הסדיר שאמור היה לבלום, בלם את ההתקפה על גופותינו. אם אני מסתכל על השכבה שלי בבית הספר העממי ברמת השרון, אז יש לנו שלושה אותות מופת: לאילן גדרון שנהרג, לאורי רוזנשיין שנפצע קשה ואיבד עין, וליוני אילני שאחרי המלחמה עזב לארה"ב. היו לנו חמישה הרוגים. אני ועוד כמה בודדים היינו היחידים שיצאו בלי פגע.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
