תנועת BDS בדרום אפריקה השיקה לאחרונה קמפיין בפייסבוק שמטרתו לעודד חרם נגד רשת הסופרמרקטים וולוורת' (Woolworth). הקמפיין מהווה שלב נוסף במאבק שיזמה התנועה נגד הרשת, ש"אשמה" במכירת מוצרים מההתנחלויות. לפני כשלושה שבועות, ב-15 במאי, יצאו אלפי סטודנטים בדרום אפריקה, בהם גם תלמידי תיכון, כדי להפגין נגד וולוורת' בפרובינציית המדינה החופשית. על ההפגנה ההמונית ניצח קונגרס הסטודנטים של דרום אפריקה (COSAS) "לאות סולידריות עם העם הפלסטיני שממשיך לחיות בתנאי אפרטהייד תחת המשטר הישראלי".

הפעילים מדרום אפריקה ודאי אינם לבדם במערכה להחרמת ישראל. סטפן רישאר, המנכ"ל של ענקית התקשורת הצרפתית אורנג', אמר בקהיר ב-3 ביוני שהיה שמח לנתק את הקשרים עם נציגת המותג בישראל, חברת פרטנר, אלמלא היה מסתכן בכך בקנסות כבדים. דבריו ממחישים את התנופה שיצרה תנועת BDS ברחבי העולם. מאז ניסה אמנם רישאר להפריד את עצמו מתנועת BDS וחזר בו ממילים אלו, אבל התקשורת בישראל התייחסה אל דבריו כאל הצהרה חדה וברורה בזכות החרם. בין אם נכון הדבר ובין אם לאו, וגם אם הקריאה לחרם מתפשטת במהירות ברחבי אירופה, הרי שבאפריקה - אם לא נביא בחשבון את מדינות ערב - דרום אפריקה היא בעצם המדינה היחידה שנושאת את דגל החרם.

הסולידריות שמפגינה דרום אפריקה עם אש"ף ועם התנועה הלאומית הפלסטינית מקורה עוד בימי המאבק נגד האפרטהייד. קשרים הדוקים נוצרו עוד בשנות השישים בין שתי התנועות, שכן ישראל נתפסה אז כבת בריתו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל דרום אפריקה של 2015, כמו ישראל של 2015, רחוקות שנות אור מאותן שתי המדינות בשנות השישים, פוליטית וכלכלית כאחד. דרום אפריקה גם רחוקה אלפי קילומטרים מישראל, ויש בה קהילה פלסטינית זעירה לכל היותר. ובכל זאת, דווקא שם הופכת המערכה נגד ישראל לקולנית יותר משנה לשנה.

כבר ב-2012 הצהיר שר המסחר של דרום אפריקה, רוב דיוויס, שיאסור על תיוג מוצרים מההתנחלויות בגדה המערבית כ"תוצרת ישראל". כיום, הפעילים של BDS כבר לא מסתפקים בעידוד החרם על מוצרים מההתנחלויות, אלא קוראים לחרם תרבותי ואקדמי מקיף על ישראל. החרם אמנם לא קיבל הכשר רשמי, אך אמנים, חוקרים ומוזיקאים מישראל מתקבלים שם תכופות בהפגנות מחאה, אם לא בהודעות על ביטול הופעתם המתוכננת. במצב העניינים הנוכחי, קשה מאוד להעלות על הדעת ביקור של שר ישראלי בדרום אפריקה.