שר האוצר משה כחלון הרבה לדבר במערכת הבחירות האחרונה על אומץ, נחישות ומנהיגות, הנדרשים לדבריו לתיקון העיוותים הכלכליים המבניים במדינת ישראל – הנשלטת בידי קרטלים ומונופולים. הוא שיווק את עצמו כפוליטיקאי מזן אחר, כזה שלא סופר אף אחד ויודע הכי טוב איך לטפל בחולי הזה. מהרגע הראשון הוא כיוון לתפקיד שר האוצר.
הציבור נתן אמון בדון קישוט שהקים מפלגה כלכלית-חברתית, "כולנו", והעניק לו עשרה מנדטים. בזכותם קיבל את משרד האוצר. גם את המשא ומתן הקואליציוני ניהל יו"ר כולנו בכישרון רב, וזכה לקבל את "ארגז הכלים" שדרש כדי להוציא לפועל את הרפורמות היומרניות בדיור, בבנקאות וביוקר המחייה.
כחלון הביא איתו משב רוח רענן ובעיקר תחושה שהוא יהיה הלוביסט של האזרח הקטן בממשלה: זה שנושא בעול המחייה היקרה, לא מצליח לקנות דירה ונסחט על ידי הבנקים בעמלות שערורייתיות. כחלון הוא בין הפוליטיקאים הבודדים שיכולים להציג קבלות: רפורמת הסלולר שלו חוסכת מאות שקלים למשפחה.
לכן, קשה שלא להגדיר כ"אכזבה" את ביצועיו של שר האוצר, המכהן גם כיו"ר הקבינט החברתי כלכלי, עם הצגת תקציב המדינה לשנת 2016 לממשלה ואישורו בלילה שבין רביעי לחמישי [6 באוגוסט]. מכחלון היה מצופה לפוצץ את ישיבת הקבינט הכלכלי חברתי ביום רביעי [5 באוגוסט], במהלכה הודחה יו"ר רשות החשמל אורית פרקש על ידי שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה נתניהו. זאת, על רקע התנגדותה של פרקש למתווה הפשרה של המדינה מול מונופול הגז. על פי דיווחים מתוך ישיבת הקבינט כחלון אמנם התנגד להדחה, אבל זו הייתה התנגדות רפה. הפוך לגמרי מהמנהיגות והאומץ עליהם דיבר במערכת הבחירות.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
