המיתולוגיה מספרת שלֶטוֹ, אהובתו של זאוס, שהרתה לו, כה חששה מזעמה של הרה, אשתו של זאוס, עד כי נאלצה להימלט מפניה ולמצוא מפלט על האי דלוס, ובו ילדה את תאומיה, אפולו וארטמיס. עוד מספרת האגדה כי כאשר כרעה ללדת, פילח ברק את השמים, והשמש זרחה. וכך נודע אפולו לימים כאל השמש והאור. אך הכישרון הבולט ביותר שלו היה היכולת הנבואית הפלאית שלו. יום אחד פגש אפולו ברועה צאן בשם ברנכוס, וקשר אתו קשרי ידידות עמוקים. אפולו לימד את ידידו את רזי הנבואה. ולאות הוקרה לאפולו, הקים ברנכוס מקדש על שמו בעיר הולדתו מילטוס.

כך מסופר כיום סיפור מקדש אפולו במילטוס, בחבל הארץ שהפך ברבות השנים לחלק מטורקיה, באזור העיר דידים השוכנת לחוף הים האגאי והמהווה יעד תיירות פופולרי לנופשים הן מטורקיה והן ממדינות זרות. המבנה המונומנטלי – הגדול ביותר מבין מרכזי הפולחן שהוקמו לכבוד אפולו באסיה הקטנה ושימשו כמקום מושבם של האורקלים, ואשר שרדו עד ימינו אלה – מותיר את המבקרים בו נדהמים ונפעמים.

המקדש היה אתר חשוב בציוויליזציה היוֹנית [Ionian civilization], שאליה השתייכה גם העיר מילטוס. בטקסי הפולחן הליליים שהתקיימו במקדש, נהגו האיונים [Ionians], שביקשו לדעת את עתידם, לצעוד לאורך "הדרך הקדושה" שהובילה למקדש כשהם נושאים לפידים בידיהם ושרים מזמורי תפילה. כוהני הדת קיבלו את פניהם בחצר הקדושה, ערכו טקס רחצת היטהרות במעיין הקדוש שנבע בה, ולאחר מכן שתו ממימיו. ואז, לאחר שנכנסו למצב היפנוטי של טראנס, השמיעו הכוהנים מלמולים מסתוריים, שהעבירו, כך האמינו המשתתפים בטקס, את דבריו של אפולו לקהל.

במילים אלה תיאר המדריך שליווה אותי בביקורי במקדש את טקסי הפולחן הליליים שנערכו בו. הסיפורים המיתיים והמבנה המרשים הפליאו והקסימו אותי. נכנסתי לאתר דרך השער הקדוש, ממש כפי שהאיונים נהגו לעשות. הכניסה, שעדיין ניכרת בה תפארתה מקדם, תחומה על ידי שני עמודי אבן שגובהם 14.5 מטרים הניצבים משני צדדיה, ומובילה לחצר מרוצפת בשיש. עמודים מעוטרים פזורים גם בחצר. במבנה המקורי היו 124 עמודים שהתנשאו לגובה רב, אך לא כולם השתמרו. את עיני צדו כלובי ברזל מכוערים למראה שסבבו כמה מהעמודים ואשר פגמו במרקם ההיסטורי הקדום של האתר. חברי צוות השחזור והשיקום שעבדו במקום באותה עת הסבירו שהכלובים הותקנו במהלך עבודות החיזוק שנערכו באתר חמישה עשורים קודם לכן ועתידים להיות מוסרים בקרוב.