הוא היה נביא הליברליזם במדינה שלא ידעה להעניק כבוד לנביאים - כך הספיד תחות והבה ביומון המצרי אל-דסתור את עלי סאלם. הסטיריקן והפובליציסט המצרי, שהלך לעולמו בגיל 79, בחר להסתלק בערב יום הכיפורים (22 בספטמבר), יום פקודה ותענית אצל היהודים, שבו פרצה הנוראה במלחמות בין ישראל למצרים. כמו כדי להזכיר לנו כי במועד הזה התחשבן האלוהים פעמיים עם שני העמים. בראשונה הנחית עליהם מלחמה, בשנייה לקח את הנביא. 

כל מצרי הכיר אותו, את האיש התיאטרלי, המגושם ורב הקסם, שהטיף לשומעיו בקול רם ובתנועות ידיים, ברגעים המעטים שבהם הניח מידו את הסיגריה. וגם מאות ישראלים הוא הכיר, פרי ביקוריו כאן. את הראשון בהם עשה ב-1994 במכוניתו המקרטעת, ובשובו כתב בשפתו הייחודית את "מסע לישראל" - רשמים מהביקור לאורכה ולרוחבה וממפגשיו עם בניה. אחר כך, ובמשך שני עשורים, לא חדל סאלם להזכיר, כי מישראל עשויה לצמוח למצרים בעיקר טובה. ובידעו שהאוזן עדיין ערלה למסרים מהסוג הזה, מצא את הדרך לנסחם בחוכמה ובחן.

"ישראל איננה מדינת אויב", אמר שלושה ימים לפני מותו, בראיון לערוץ הטלוויזיה ONTV, "זה ודאי נוגד את עמדתך", פנה למראיינו, "אבל חשוב רגע: נניח שהם נגד השלום, שהם רשעים. אבל הם אינם טיפשים. ישראל לא תרצה לידה שכנה משוסעת, קנאית, הנשלטת בידי כנופיות ואנשי דאעש. האינטרס של ישראל הוא מצרים חזקה".

עבור שלל מכריו בישראל ובמצרים, עלי סאלם אכן היה נביא, מבשרו של השלום החם שבושש לבוא, ואנטיתזה לדוקטרינה של הנשיא לשעבר חוסני מובארק, ששלטה ביחסי ישראל-מצרים בעידן שאחרי קודמו אנואר סאדאת. דוקטרינת מובארק הכתיבה מדיניות שפעלה לרוקן את היחסים מכל ביטוי של תרבות, מגע בין עמים ונשמה יתירה, ולקחת מהם רק את הדרוש לה להישרדות: גבול יציב, יחסים קרובים עם המערב ועמדת השפעה בנושא הפלסטיני. כל מה שלא שירת את הקטגוריות האלה סוכל בידי דעת קהל אלימה, שזכתה לגיבוי מלמעלה. אקדמיה, קשרי מדע, מגע עיתונאי, תיירות, חילופי ספורטאים, שיתוף פעולה תרבותי - המשטר בקהיר אסר את קיומם של כל אלה, ונאבק בהם, לעתים בלי להותיר סימנים. זאת במטרה למנוע מישראל חדירה תרבותית אל לב העולם הערבי ולשמר את תדמיתה כמחוללת הצרות העיקרית באזור.