אבו-מאזן הודיע שלשום [1 בספטמבר] שהוא מתעתד לפרוש מראשות הוועד הפועל של אש"ף. זה יכול להיות שלב נוסף בפרישתו של המנהיג הפלסטיני והליכתו האיטית לעבר השקיעה, כפי שכבר פורסם כאן ובמקומות אחרים, אבל זה יכול גם להיות מנוף לחץ נוסף בקונספציית "תחזיקו אותי", במסגרתה אין לאבו מאזן שום כוונה לפנות את מקומו במוקטעה, זה הכל פוליטיקה פלסטינית פנימית ומאמץ לנער מעל גבו את היריבים המקומיים ולהנציח את שלטונו.
כך או אחרת, מחמוד עבאס כבר בן 80. מה הוא השיג לבני עמו? איך ייזכר בדברי הימים של רצועת הקרקע הצרה והמעונה שבין לבנון למדבר סיני, לחופו הדרום מזרחי של הים התיכון?
ייקח זמן רב עד ניפוקו הסופי של גזר הדין של ההיסטוריה וגם אז, העניין יהיה תלוי בזווית הראייה ממנה מתבוננים. הפלסטינים יזכרו אותו אחרת מהישראלים, האירופים בדרך שונה מהאמריקאים, וכו'. ובכל זאת, במבט ממעוף הציפור אפשר לאפיין את אבו מאזן באמצעות ניגודים: הוא המנהיג הפלסטיני האמיץ ביותר, והפחדן ביותר. בנושא אחד הוא קיבל את ההחלטה הקשה ביותר, ואילו בתחום השני הוא היסס וברח. מדובר בשני נושאי הליבה בהם מתבוסס הסכסוך הישראלי-פלסטיני: השלום והטרור.
בכל הקשור בטרור, אבו מאזן ייזכר כמי שחילץ את עמו מדרך הטרור תוך גילוי אומץ לב אישי לא מבוטל ומנהיגות. הוא היה המנהיג הפלסטיני הראשון שיצא במפורש נגד דרך הטרור ועשה את זה עוד בחייו של יאסר ערפאת, שהנהיג טרור לאורך כל חייו ורכב על גבו של נמר האינתיפאדה השנייה [2000-2005] על נהרות של דם.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
