תשע"ה: שנה של הפקרות אסטרטגית

שנת תשע"ה תירשם בהיסטוריה כאחת השנים הקשות ביותר בדברי ימי מדינת ישראל. בשנה הזאת העולם שוב הפקיר את העם היהודי לגורלו. מנהיגי שש המעצמות החזקות בעולם, ובראשן נשיא ארצות הברית, חתמו על הסכם שסולל את דרכה של מדינת אויב, מדינה החותרת להשמדתה של מדינת היהודים, לנשק להשמדה המונית. הזכויות לאבחנה העצובה ולפרוגנוזה האפוקליפטית הזו שמורות לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

ספק רב אם הסכם הגרעין והסרת הסנקציות יאפשרו לאיראן לייצר פצצה גרעינית. אבל הסכם וינה, שנחתם בכ"ז בתמוז תשע"ה [14 ביולי], נרשם בלוח השנה היוצאת באותיות של קידוש לבנה כיום שחור לאסטרטגיה המדינית-ביטחונית של ישראל בהנהגתו של נתניהו. זו הייתה אחת השנים הרעות ביותר להרתעה הישראלית ולמעמדה הבינלאומי.

נראה שנתניהו ישרוד גם את הכישלון הכפול הזה. אחרי הכל, יריביו הפוליטיים, יצחק הרצוג ויאיר לפיד, תמכו במאבקו נגד ההסכם. הביקורת שלהם מצטמצמת לדרך שבה הוא בחר לסכל אותו. את מה שנעשה בסוגיית הגרעין בשנת תשע"ה, תוך הפקרות אסטרטגית, אין להשיב. בפתח השנה החדשה לא נותר אלא לשלוח כמתנת חג סלסלת לקחים, שהנחלתם לדרג המדיני יכולה, אולי, למנוע נפילות נוספות לחור השחור בתחום החשיבה האסטרטגית של קובעי המדיניות.

הלקח הראשון הוא שאין לצאת למערכה מדינית ללא אסטרטגיית יציאה. לשם כך, הדרג המדיני חייב לחשוב לפחות שני צעדים קדימה, לכלכל את מעשיו בעזרת מומחים (למשל, מומחים לניהול סיכונים ולתורת המשחקים) ולשקלל את המחיר המדיני, הביטחוני והכלכלי במקרה של הפסד.