האמירה "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים" היא אחת מקלישאות הבחירות המועדפות על פוליטיקאים ישראלים. אבל מה שיכול להתקבל בהבנה כאשר מדובר בפוליטיקאים מהימין, הוא בעייתי כאשר הוא נאמר שוב ושוב על ידי מנהיגי השמאל-מרכז כדי להוכיח שהם לא פחות יהודים ופטריוטים; בכך הם משתפים פעולה עם אחד השקרים הגדולים שפוליטיקאים, ולא רק הם, מספרים לציבור הישראלי מזה שנים רבות.
יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד, שבורחים מכל שיוך "שמאלני", מרחיקים את עצמם מעיסוק קונקרטי בעתידה של ירושלים בהסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. הם נואמים על חזון שתי המדינות, אך בה בעת משננים בכל הזדמנות את המנטרה השקרית על ירושלים המאוחדת. הם לכודים במלכודת הימין ואינם מסוגלים להסביר לציבור באומץ, שבהיפרדות משכונות הקצה הערביות במזרח ירושלים ומכ-300,000 פלסטינים אין משום "חלוקת העיר".
דומה שמאז שהסיסמה המנצחת של בנימין נתניהו בקמפיין 1996 "פרס יחלק את ירושלים", מנהיגי השמאל-מרכז בישראל מרגישים צורך להתנצל ולהצטדק על דבר שמעולם לא עמד על הפרק. פרס לא התכוון לחלק את ירושלים, ובהסכמי אוסלו סוגיית ירושלים נדחתה לעתיד. זו הייתה בסך הכל סיסמת בחירות גאונית של האסטרטג ארתור פינקלשטיין, שכיוון לבטן הרכה של הימין הדתי.
כתוצאה מאותו קמפיין מוצלח, הביטוי "חלוקת ירושלים" מעלה אסוציאציה שלילית בציבור היהודי. החלוקה נתפשת כביתור עיר הבירה לשני חלקים שווים וויתור על סמליה הלאומיים והדתיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. אבל לא כך. גם בחדרי המשא ומתן בתקופת אולמרט לא הייתה כוונה לבתר את העיר לשניים, אלא בעיקר להתנתק מהשכונות הערביות שבשוליה. אלה הפכו במהלך השנים ובעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה למתחמים סגורים ונפיצים, עד שכיום לא ברור מהי הזיקה בינן לבין ירושלים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
