״הם רוצים שתשתנה כי לא אכפת להם ממך, לא מקבלים את השונה - לך אכפת מעצמך? הייתה לשם שלך משמעות של לוחם, לא של נחות, אתה בשל לכור היתוך? אחי, זו חארטה באיכות״ – כך נפתח השיר "בעזרת השם" של קלקידן, ראפר ישראלי ממוצא אתיופי. השיר מדבר על משבר הזהות שלו כאשר נדרש להחליף את שמו, שמשמעותו באמהרית "הבטחה גדולה", לשם ישראלי.

״אולי תיקח כמה שניות תחשוב על שם ישראלי?״, הוא ממשיך לדקלם לפי הקצב, ״אברהם יצחק או יעקב, שם כללי או תנ"כי, אחי...בגיל שלוש הראפ היה תרופה - היום הוא נשק״.

ספר חדש, ״שומעים שחור״, מנתח את מקומה של המוזיקה השחורה בעיצוב זהותם של יוצאי אתיופיה בישראל, ומגיע למסקנות מרחיקות לכת. ״הממסד ביקש להעביר צעירים יוצאי אתיופיה מסלול חברות, שבסופו ירכשו זהות לאומית ישראלית-יהודית, מתובלת בזהות יהודית-אתיופית מסורתית״, כותב המחבר, ד״ר דוד רטנר. ״לנוכח זאת, מזדקרת לעין העובדה, שרבים מהצעירים יוצאי אתיופיה בישראל בחרו דווקא את תרבות ההיפ הופ כמקור להזדהות מרכזית, ונשאלת השאלה מדוע״.

בישראל, שבה המוזיקה ההגמונית היא פופ-רוק ישראלי ובשנים האחרונות גם פופ מזרחי, הנטייה המוזיקלית להיפ הופ מצביעה אולי על משבר זהות ועל התנגדות להשתלבות בחברה הישראלית. רטנר דווקא טוען אחרת. ״תרבות זו״, הוא כותב על ההיפ הופ, ״משמשת משאב סימבולי, שבאמצעותו הם מגייסים לצדם את כוחות ההתנגדות והיצירתיות והרלוונטיות הפוליטית של הפזורה השחורה הגלובלית ב-150 השנים האחרונות״.