באופן לא מפתיע שרת התרבות והספורט מירי רגב הודיעה ערב יום העצמאות [9 במאי] על יוזמת חקיקה פרובוקטיבית חדשה שהיא מקדמת: לחייב מוסדות ומתקנים שנבנו במימון המדינה להניף את דגל ישראל.
חוק הדגל החדש של רגב הוא עוד חולייה בשרשרת יוזמות חקיקה, תקנות והצהרות שלה אשר המשותף להם, הוא היותם קונטרוברסליים ופוגעניים כלפי אוכלוסיות ומגזרים שעל גבם היא רוכבת כל הדרך אל הפריימריז בליכוד. זה נכון כמובן בכל האמור לאג'נדה המזרחית שהיא מבקשת לקדם בתרבות, בעודה פועלת תוך לעג לאחר, במטרה לקנות את לב ההמון. רגב לעולם אינה מסתפקת רק באמירות נוקבות על ההגמוניה האשכנזית בתרבות. היא מדברת תמיד בהתרסה, תוך שימוש בביטויים אשר מראש היא יודעת שיהפכו לכותרות, ואותה לגיבורת ההמון, כמו "קפוצי תחת", כינוי שהדביקה לאמנים "התל אביבים האשכנזים".
לצד מלחמתה באשכנזים, שמקנה לה אהדה גוברת בציבור המזרחי בליכוד, רגב מבקשת להיות זו שתחנך את ערביי ישראל ביד קשה, בחוקים ובתקנות, להיות נאמנים למדינה. הגישה הזאת נועדה כמובן להפוך אותה לשרה שלא דופקת חשבון לערבים, ובאה לעשות סדר.
"חוק הנאמנות בתרבות" אותו יזמה מירי רגב בתחילת כהונתה, שנועד לשלול תקציבים ממשלתיים ממוסדות תרבות המבקרים את המדינה וסמליה, עורר כצפוי מהומה, והקים עליה את השמאל ואת הח"כים והאמנים הערבים. אבל לשם בדיוק רגב כיוונה. כל קללה שהושמעה נגדה, כל ביקורת ועלבון היו עבורה שירה צרופה. לשיטתה, הם הוכיחו לציבור שלה בימין שהיא לא פוחדת ממבקריה - מהערבים ומהשמאלנים. היא פטריוטית גאה ולא מתנצלת. היא הציונית האולטימטיבית.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
