יותר מזה בנימין נתניהו לא היה יכול לבקש. בשעה שעיני העולם נשואות אל ראש הממשלה בציפייה לפינוי גזלני האדמות השנויים במחלוקת ממאחז עמונה, הוועד המנהל של אונסק"ו הפנה באחת את הזרקורים לעבר המקום הקדוש והקונצנזואלי ביותר של העם היהודי.

החלטת הארגון בשבוע שעבר (13 באוקטובר) בעניין המקומות הקדושים בירושלים, שהתעלמה מהזיקה היהודית להר הבית ולכותל המערבי, באה לנתניהו במקום הנכון ובזמן הנכון. מבחינתם של יהודים רבים, מדינות ערב והפלסטינים שהביאו את הצעת ההחלטה להצבעה באונסק"ו, עשו את הדבר הקרוב ביותר להכחשת השואה. הר הבית והכותל המערבי אינם רק מקומות קדושים בעיני יהודים מאמינים; הם נקודות ציון בהיסטוריה של כל יהודי, המהוות נקודות אחיזה של הקולקטיב היהודי.

אפילו שמאלנים מושבעים וחילונים אדוקים מתקשים להצדיק את ההחלטה, אשר חרף מחאותיה של ישראל, אושרה מחדש בהצבעה חוזרת, שהתקיימה ביום שלישי (18 באוקטובר) לבקשתה של מכסיקו. גם אם נקבל את הטענה האבסורדית שאין קשר בין הר הבית לבית המקדש, לשום ארגון או מדינה אין זכות לשלול משום עם את הנרטיב שלו. לפני כמה שנים הייתי עד להתפרצות זעם קולנית של פעילי שלום ישראלים בדיון בנושא ירושלים, למשמע הערה של משתתף פלסטיני שהטיל ספק בזיקה של העם היהודי לכותל. כמה דקות אחר כך היטיבו הישראלים את לבם בקדרות עמוסות פירות ים. אין ספק כי הקשר בין היהודים לכותל המערבי והר הבית, עמוק הרבה מעבר לדיני ההלכה.  

מבחינה סימבולית-לאומית, ראש הממשלה צדק לחלוטין כשהשווה את הכחשת הקשר של העם היהודי להר הבית ולכותל, להכחשת הקשר של סין לחומה הסינית, והקשר של מצרים לפירמידות. אך כאן מסתיים הדמיון בין החומה הסינית והפירמידות לבין הר הבית והכותל המערבי. בשעה שאין מחלוקת לגבי ריבונותה של סין על כל חלקי בייג'ין, כולל החלקים מהחומה הגדולה שבקרבת העיר, ואין עוררין על כך שמצרים היא הריבון היחיד בגיזה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמכירה בריבונותה על מזרח ירושלים בכלל, ועל הר הבית בפרט.