בהפרש של ימים ספורים צוינו השבוע 15 שנים לרצח השר רחבעם זאבי (גנדי) ו-21 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. שניהם זכו לימי זיכרון רשמיים, שמותיהם של שניהם הונצחו בכבישי הארץ וברחובות הערים, ילדי ישראל לומדים את "המורשת" של שניהם. אולם בין שניהם מפרידה חומה גבוהה, מחיצה אידאולוגית, ערכית ומדינית, גדר חיה שמסמלת את הקיטוב שהולך ומעמיק בחברה הישראלית.

חברי כנסת מהמחנה הציוני וממרצ החרימו במופגן את ישיבת הכנסת לזכרו של זאבי. העצרת העממית לזכרו של רבין, שמאז הרצח מתקיימת מדי שנה בתל אביב, בוטלה השנה בהעדר מימון. "אויבינו סימנו את גנדי כמטרה דווקא בשל עוצמתו האידאולוגית, דווקא בשל הלהט הפנימי שלו, דווקא בשל דרכו על פני האדמה", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לזאבי, שהתקיים ביום שלישי (1 בנובמבר) בהר הרצל. אפשר לומר את אותם דברים, בדיוק נמרץ, על יצחק רבין.

זאבי סומן כמטרה ונרצח ב-2001 על ידי אויב פלסטיני בשל עוצמתו האידאולוגית. במרכזה של האידאולוגיה שלו עמד רעיון הטרנספר, כמו שר הביטחון אביגדור ליברמן כיום, רק עטוף בהילה של גיבור מלחמה ופטריוט אותנטי. הלהט הפנימי שלו נותב למאבק חסר פשרות נגד כל פשרה מדינית. בדרכו על פני האדמה הטיף לתפוס ככל יכולתך מאדמת ארץ ישראל, ובגויים לא תתחשב. רבין סומן כמטרה ונרצח על ידי אויב יהודי בשל העוצמה שבה המיר את האידאולוגיה של שימוש בכוח צבאי למען הקמתה וקיומה של מדינתו, להישענות על כוחה הצבאי למען שמירה על צביונה היהודי ועל עקרונות הדמוקרטיה. בשנותיו האחרונות היה רבין אפוף בלהט פנימי לשים קץ לסכסוך הדמים עם השכנים הערבים. לשם כך היה מוכן לוותר על חלקים מאדמת ארץ ישראל והחל לממש את חזון הפיכתה של מדינת היהודים לאור לגויים.

בתקופה הטראומטית שאחרי רצח רבין, יצרו הפוליטיקאים שעמדו אז בראש הפירמידה את "מורשת רבין". אף שהמורשת הזאת לא הובהרה די צורכה, היא נתפסה כמעין צוואה להשלים את פרויקט השלום עם הפלסטינים שנפתח בהסכם אוסלו. בשנים שלאחר מכן הטרור הפלסטיני וההסתה מבית, שנתניהו היה אחד ממוביליה, הפכו את אוסלו למילת גנאי. עצרות הזיכרון העממיות בכיכר שנקראה על שמו של ראש הממשלה הנרצח הידלדלו משנה לשנה בממדיהן, ועמן גם המשמעות הפוליטית של הרצח.  האיש שחירף את נפשו במלחמת העצמאות, שהיה המצביא של מלחמת ששת הימים וראש ממשלה נערץ, נהפך, ביחד עם חזון השלום, לדמות שנויה במחלוקת.