בימים שבהם כיהן כראש ממשלה מטעם הליכוד, אריאל שרון ידע להפיק רווח מדיני ופוליטי מהלחץ שהפעילו עליו גורמים בתוך מפלגתו מול דרישות הממשל האמריקאי לריסון הבנייה בהתנחלויות ולקידום מו"מ עם הפלסטינים. ככל שהזעם כלפיו בימין גבר, לשרון היה תירוץ טוב יותר להציג בית הלבן מדוע ידיו כבולות מול הפלסטינים, ולזכות להעלמת עין מול המשך הבנייה בגדה.

גם בנימין נתניהו ניצל את הדינמיקה הזאת לטובתו מאז חזרתו לשלטון ב-2009. ממשל אובמה לחץ, ונתניהו השתמש בימין, שהלך והקצין בתוך הליכוד, כדי להראות שיכולת התמרון הפוליטית שלו מוגבלת. היה לכך רווח נוסף מבחינת נתניהו: הוא הציג את עצמו בפני בוחרי הליכוד כמי שעומד בפרץ מול לחץ של ממשל אמריקאי עוין. יחסיו הקשים עם הנשיא לשעבר ברק אובמה, שהלכו והידרדרו לאורך השנים, סייעו רבות לנתניהו בכל הקמפיינים האחרונים שניהל על ראשות הממשלה וכל אימת שנקלע למשבר פוליטי.

באופן פרדוקסלי, דווקא ממשל טראמפ מציב בפני ראש הממשלה אתגר פוליטי ומדיני לא פשוט כלל. לכאורה, הוא קיבל את "נשיא חלומותיו" שאמור להגשים את כל מאווייו של הימין הישראלי. בפועל, נתניהו מוצא את עצמו מאז השבעת טראמפ ביום שישי (20 בינואר) הודף מכבש לחצים מהימין, אותו מוביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. לטענת בנט, הממשל האמריקאי החדש מהווה הזדמנות היסטורית לספח את ההתנחלויות.