בתום פגישתו עם נשיא ארה״ב דונלד טראמפ [15 בפברואר], ראש הממשלה בנימין נתניהו היה ללא ספק שבע רצון. בשובו אל מעון האורחים הרשמי בלייר האוס, יכול היה לנופף לאנשי פמלייתו את סימן הניצחון המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל; הוא השיג את כל מה שרצה. אכן, הפגישה שהוכנה מראש בכל פרטיה וכך גם הפגישה שקיים הנשיא טראמפ ב-9 בפברואר עם פטרונו של נתניהו, המיליארד שלדון אדלסון, ראויות לכל האיחולים. טראמפ ונתניהו שניהם שונאים הפתעות.

בוושינגטון, ערבו לאוזניו של נתניהו הצהרות ידידותיות במיוחד, ונעמה לו קבלת הפנים החמה כבן-ברית חשוב - בניגוד מוחלט לפגישות שקיים בעבר עם הנשיא ברק אובמה.

אך מעבר לסימנים החיצוניים הללו, השיג נתניהו הרבה יותר: כעת מובטח לנתניהו שהוא יכול להמשיך באין מפריע במדיניות הנוכחית של הרחבת ההתנחלויות. ואם לא די בכך, עבור הממשל של טראמפ, עצם הרעיון של גושי התנחלויות (ככלל, אלו שנמצאים ממזרח לגדר ההפרדה) נותר בלתי-מוגדר. אין ספק שזה מעיד על העדרה של אובססיה מצדם של האמריקאים כלפי פתרון שתי המדינות לשני עמים. ממשלתו של נתניהו חסינה כעת לכל אפשרות של החלטה במועצת הביטחון של האו"ם או לכל התערבות בינלאומית יעילה לטובת פתרון שתי המדינות.

בנושא איראן, קיבל נתניהו הבטחות שארה"ב תנקוט עמדה נוקשה יותר, תפקח על קיומו של ההסכם תוך תיאום עם ישראל, ואף תיזום סנקציות חדשות בתגובה לתוכנית הטילים של איראן ולתמיכתה בארגוני טרור.