בשבת [27 במאי] בשעה 4:00 לפנות בוקר, כשעה וחצי בערך לפני תחילת צום הרמדאן, הסתיימה שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים שנמשכה 40 יום בדיוק. רק כ-1,300 מתוך כ-6,200 האסירים הפלסטינים הכלואים בבתי כלא בישראל שבתו רעב, ועל פי נתונים שפרסם שב"ס, כמחציתם הפסיקו את שביתתם עוד לפני שהוכרז על סיומה. בישראל ראו בכך סימן מעודד על כך שמרוואן ברגותי ומנהיגי אסירים נוספים לא הצליחו לייצר מחאה רחבה. במועדון האסיר הפלסטיני ברמאללה שללו את נתוני שב"ס, וטענו כי זו דיסאינפורמציה ישראלית שנועדה להמעיט בערך השביתה ולפגוע ביוזמיה.

בין אם הנתונים מדויקים או מוגזמים, אין ספק כי ישראל והרשות הפלסטינית לא הקלו ראש בשביתת האסירים. להיפך. שתיהן ראו בשביתה איום משותף שיש לטפל בו במשותף כדי למזער נזקים.

כפי שפורסם באל-מוניטור, יו"ר הרשות הפלסטינית ראה בשביתה כאב ראש לא רק בגלל העיתוי – נוכח מאמציו הכבירים להתקרב לממשל טראמפ, אלא גם מחשש שגורמים בגדה ינצלו את השביתה לצרכים פוליטיים פנים פלסטיניים. תומכי ברגותי הכלוא למשל, שחששו שמעמדו יתערער, הכריזו על כמה ימי זעם וקראו לפלסטינים להתעמת עם כוחות צה"ל, למורת רוחם של בכירי הרשות הפלסטינית. על כן, בישראל וברשות הפלסטינית ראו בסיום שביתת האסירים משימה שיש לשלב ידיים כדי להביא לסיומה.