בסוף השבוע (26 במאי) הלך לעולמו ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, שהיה היועץ לביטחון לאומי בממשל הדמוקרטי של נשיא ארה״ב ג׳ימי קרטר, ושותף פעיל במשא ומתן בין ישראל למצרים בשנות ה-70 של המאה הקודמת. ימים אחדים אחרי ניצחונו של אובמה בבחירות 2008, פרסם בז'ז'ינסקי ביחד עם ברנט סקאוקרופט, שהיה היועץ לביטחון לאומי בממשלים הרפובליקאים של ג'ראלד פורד וג'ורג' בוש האב, מכתב גלוי לנשיא מעל דפי הוושינגטון פוסט. השניים המליצו שאובמה יקדים להציג מתווה להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים ולא יסתפק בחידוש המשא ומתן הישיר בין הצדדים. אובמה, כידוע, דחה את ההמלצה.

הנשיא דונלד טראמפ שם את פתרון הסכסוך בראש סדר היום שלו. הוא בחר במזרח התיכון כיעד הראשון לביקורו מעבר לים ומיהר למנות שליח מיוחד לאזור. טראמפ השקיע את היוקרה הנשיאותית שלו, בפני עולם ומלואו, במניית סטראטאפ ספקולטיבית. מניה שבמשך שנים מנחילה מפח נפש לכל מי שרק נוגע בה. חשוב מכך: טראמפ השקיע בה מנה גדושה מהאגו הענק שלו. הוא לא מאמין כנראה שיהודי, שהמדינה שלו נכנסת בגודלה לשטחה של ניו ג'רזי ועוד נשאר עודף, ומוסלמי, שאין לו בכלל מדינה, יעזו לומר "לא" לדונלד ג'יי טראמפ. והרי שניהם הבטיחו לו שהם רוצים שלום. אז שיישבו ביחד, כל אחד יציג את עמדותיו, זה יוותר קצת וזה יזוז מעט. כשצריך, המתווך ג׳ייסון גרינבלט ייתן דחיפה, ונסגור עניין. פיס אוף קייק.

ההנחה המוטעית הזאת הייתה בעוכריו של חתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה. גם הוא האמין שמשא ומתן ישיר, עם קצת סיוע אמריקאי וניהול הסכסוך, הם הדרך הנכונה לפתרונו. הוא שלח את שר החוץ האמריקאי, ג׳ון קרי, לחנוך את המשא ומתן מנקודת האפס ולהתעלם מכל המגעים וההבנות שהושגו על ידי ממשלים קודמים. הוא זנח את מתווה קלינטון, שהציג בשנת 2000 קווי מתאר להסדר קבע, ומההצעות שראש הממשלה אהוד אולמרט הניח כעבור שמונה שנים בפני אבו מאזן. אובמה גם לא עשה שימוש במתווה שהניחו לפניו בינואר 2011 בז'ז'ינסקי ובכירים אחרים לשעבר בממשלים רפובליקאים (כמו מזכירי ההגנה פרנק קרלוצ'י וצ'אק הייגל) ודמוקרטים (כמו לי המילטון, שהיה יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, ותום פיקרינג, שהיה תת מזכיר המדינה). הבכירים בדימוס הפצירו באובמה להניח בפני הצדדים את המתווה ולהפוך אותו להחלטה מחייבת של מועצת הביטחון של האו"ם. הם הזהירו אותו שמשא ומתן בילטראלי, ללא מסגרת מוגדרת, הינו מרשם לכישלון ולהידרדרות לאלימות.