כותרת מאמרה של מזל מועלם שפורסם כאן בשבוע שעבר (20 בספטמבר) "ההצלחה של נתניהו באו״ם: איראן חזרה לראש סדר היום", מזמינה את השאלה: סדר היום של מי?
סדר היום של המעצמות נכבש בסערה על ידי צפון קוריאה, המונהגת על ידי שליט הזוי שנהנה לחשוף את היכולות הגרעיניות והבליסטיות של צבאו ואת השילוב שלהן. הדי נאום ההתקפה על איראן, שראש הממשלה בנימין נתניהו נשא בעצרת האו"ם ב-19 בספטמבר, נבלעו בחילופי העלבונות בין הרודן קים ג'ונג און לבין הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ חם המזג.
הפחד מהפצצה האיראנית לא השפיע, מן הסתם, על סדר היום של חוקרי המשטרה והפרקליטות הממונים על תיקי נתניהו. והכי חשוב, היעדרותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנאומו של ראש הממשלה לא הסיר אותו מסדר היום של מדינות המערב, מסדר היום של מדינות ערב ובעיקר לא מסדר היום של מדינת ישראל. וטוב שכך.
ארצות הברית ובנות בריתה במזרח התיכון עדיין משלמות את המחיר עבור הפעם הקודמת שבה ישראלים, ובראשם נתניהו, הטביעו חותם על סדר היום הבינלאומי. בספטמבר 2002 הזהיר נתניהו את חברי ועדת בית הנבחרים לענייני ביקורת ורפורמה ממשלתית מפני איום הגרעין העיראקי. "אין שאלה שסדאם חוסיין לא ויתר על תכנית הגרעין שלו", חרץ האזרח המודאג, "אין כל ספק בכך… זה לא יהיה רציני להניח שהאיש הזה, שלפני 20 שנה היה קרוב לייצור פצצה גרעינית, בילה את 20 השנים האחרונות בישיבה על ידיו". הוא הוסיף בביטחון אופייני לו כי "כל אינדיקציה שיש לנו מראה שהוא פועל יותר מאי פעם לייצר נשק להשמדה המונית, כולל נשק גרעיני... כל מי שאומר אחרת הוא פשוט לא אובייקטיבי". נתניהו ידע לספר שסדאם יכול לייצר אותו בצנטריפוגות "בגודל של מכונות כביסה" אשר יכולות להיות מוסתרת ברחבי המדינה.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
