נפתח בחדשות הטובות. בשיחה עם חיילים ועיתונאים שהוזמנו לסוכתו בשבוע שעבר (10 באוקטובר) בישר שר הביטחון אביגדור ליברמן כי "לא משנה איפה תתפתח המערכה, בצפון או בדרום, היא מיד תהפוך למערכה בשתי חזיתות". החזית האחת שישראל נערכת אליה, הצפונית, תכלול את לבנון וסוריה. החזית השנייה, הדרומית, תיפתח מרצועת עזה. החדשות הרעות שליברמן חסך מאורחיו ומעם ישראל הן שלמערכה הבאה עלולה להיות גם חזית שלישית. אולי הוא שכח שהמערכה האחרונה בדרום (2014), זו הידועה בשמה "צוק איתן", נפתחה בגדה המערבית בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים ישראלים. החלטת הקבינט (17 באוקטובר) הקושרת את חידוש המשא ומתן עם התפרקות כוחות חמאס מנשקם היא מתכון בטוח לעימות עם הפלסטינים.

בתום עשר שנים של מצור אכזרי, "מדיניות הבידול" בין עזה לגדה, קרסה. רצועת עזה לא סולקה ממשוואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושני מיליון תושביה לא פונו מהמאזן הדמוגרפי בשטחים שבשליטת ישראל. הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס שנחתם בקהיר לפני שבוע (12 באוקטובר), מהדק את הזיקה הרשמית בין הגדה המערבית ורצועת עזה ומחזק את הסולידריות ביניהן. התלקחות בגבול הדרומי צפויה לגרור עימות עם המתנחלים בגדה ופיגועי טרור בתוך שטח ישראל, ולהיפך. ספק אם שיתוף הפעולה הביטחוני בין הרשות הפלסטינית לישראל, התלוי כבר היום על כרעי תרנגולת, ישרוד את התקפת חיל האוויר הבאה על עזה ותמונות של ילדים פלסטינים מדממים.

ליברמן בחר לתבל את נבואת האימים שלו על המלחמה הדו-חזיתית בציטוט מדברי הסופר הרומאי וֶגֶטְיוּס, שכתב לפני 1,500 שנה כי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". לכמיהתם של ליברמן וחבריו לממשלת הימין בשלום יצאו מוניטין בכל קצות תבל. בחודש שעבר (27 בספטמבר) הם הפגינו אותה בנוכחותם בטקס לציון "יובל להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בקעת הירדן והגולן". ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב באותה הזדמנות כי לעולם לא יעקור עוד יהודים מהאדמה הזאת. כעבור שבוע (3 באוקטובר) הוא הבטיח גם לספח את מעלה אדומים לירושלים, שעל חלוקתה, כידוע אין מה לדבר.

 על הפרשנות הזאת של ישראל למונח "שלום" בונה חמאס. במערכת הבחירות הבאה שתתקיים בשטחים, אי אפשר יהיה להאשים את חמאס בהכשלת המשא ומתן עם ישראל על הסדר הקבע. החסות שהעניק נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי להסכם הפיוס והסכמתו-בשתיקה הנדירה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מעניקים לנשיא מחמוד עבאס חבל ארוך לנהל את המו"מ.