בראשית החודש הטריח עצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו עד לונדון, כדי לחגוג מאה שנים להצהרת בלפור - המכתב המפורסם שבו התחייב שר החוץ הבריטי כי ממשלתו תתמוך בהקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל\פלשתינה. אכן, הצהרת בלפור היא ציון דרך חשוב בתולדות המפעל הציוני. ואולם, מי שתרגם את המסמך הבריטי מהצהרת כוונות כללית לשפה מדינית מעשית, שלושה עשורים אחר כך, היה ארגון האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר1947 היו אוזניהם של אזרחי ישראל לעתיד ויהודים ברחבי העולם כרויות למקלטי הרדיו, מונים את הקולות בעד ונגד הקמת מדינה עברית בעצרת האו״ם. עם היוודע תוצאות ההצבעה יצאו המונים לכיכרות הערים וחגגו בשירה ובריקודים עד אור הבוקר. בספרו "סיפור על אהבה וחושך" נזכר עמוס עוז כיצד זרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, שוטרים אנגלים המומים נגררו אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, חוגגים משולהבים טיפסו על שריוניות הצבא הבריטי ונופפו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה.

כ"ט בנובמבר, שילוב ייחודי של תאריך עברי ולועזי, הונצח ברחובות רבים בערים הגדולות. הבית שבו גדל נתניהו, ברחוב הפורצים בירושלים, שוכן במרחק פסיעות בודדות מרחוב כ"ט בנובמבר. אלא שבשנים האחרונות חל פיחות זוחל במעמדו של הערך "כ"ט בנובמבר". יום השנה ה-70 להחלטה הרשמית על הקמת מדינה לעם היהודי לא זוכה למקצת משפע הכבוד ותשומת הלב שהממסד הישראלי המטיר על הצהרת בלפור.