חוקי הנשק בישראל נוקשים מאוד. למרות האיומים הביטחוניים הרבים שעומדים בפני אזרחי ישראל, ועל אף רקורד מצמרר של אירועי טרור, ישראלים אינם יכולים להיכנס סתם כך לכל חנות ולקנות כלי-נשק. חיילים רבים אמנם לוקחים הביתה את כלי-הנשק הצבאי שלהם כשהם יוצאים לחופשה, אך בכל הנוגע לאזרחים, במשרד הפנים מנפיקים רישיונות לנשיאת נשק רק למי שיכול להוכיח שהוא עובד או מתגורר באזורי סיכון, כמו הגדה המערבית, או כמאבטח במקרים ספציפיים במגזר הפרטי. הנפקת רישיון כוללת מספר שלבי סינון, וחובה על פי חוק לחדש את הרישיון כל שלוש שנים.
ובכל זאת, למחוקקים בישראל יש הרבה מאוד מן המשותף עם עמיתיהם על גבעת הקפיטול. גם אלה וגם אלה שבויים בידי לוביסטים רבי-עוצמה ובעלי אינטרסים, המייצגים מיעוט קטן אך קולני מאוד. כמו איגוד הרובאים האמריקאי, גם המתנחלים הדתיים-לאומיים של ישראל משחיתים בציניות את כוונותיהם ואת רוח דבריהם של האבות המייסדים, כדי להצדיק את האג'נדה שלהם ואת עצם קיומם, ולפעילותן של שתי הקבוצות יש השלכות הרות-אסון על אזרחי מדינותיהן.
"אני לא מת על ההשוואה הזאת", אומר לאל-מוניטור חבר הכנסת מהליכוד יהודה גליק, "מפעל ההתיישבות מוביל לשקט ולשלום, בזמן שפעילות איגוד הרובאים מובילה לאלימות".
ועם זאת, באיגוד הרובאים עצמו רואים בישראל דוגמה מצוינת לרעות החולות של הפיקוח על הנשק. "בישראל היו המון אירועים של ירי בבתי-ספר, עד שהם עשו דבר אחד: הם אמרו 'בואו נשים לזה סוף', והעמידו אבטחה בכניסה לכל בית-ספר" - כך אמר יו"ר איגוד הרובאים ויין לה-פייר ב-2012, בעקבות תקרית ירי קטלנית במיוחד בבית-ספר בקונטיקט, שבה נרצחו עשרים תלמידי כיתה א' ושישה מבוגרים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
