המילה העברית "חוצפה" מוכרת גם בשפות אחרות, ומייצגת תכונה נפוצה באופי הישראלי הקולקטיבי. מקורה של המילה בספר דניאל שבתנ״ך [דניאל ב טו] ובהמשך בתלמוד הבבלי. היא נדדה ליידיש ומשתמשים בה לא מעט באנגלית ובגרמנית. בשפות אלה משמעותה חיובית בדרך כלל, והיא מתארת תעוזה ואומץ לפעול "מחוץ לקופסא". סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב קרא לאחת מספינות החלל בספריו "חוצפה" והפרקליט אלן דרשוביץ קרא כך לאחד מספריו .

בישראל משמעות המילה שלילית יותר, והיא מתארת התנהלות של אדם המבקש להשיג דבר תוך התעלמות מאחרים ומפגיעה בהם, התנהגות בוטה כלפי אחרים, ואף גסות רוח. המכון הטכנולוגי בחולון, גוף אקדמי המשלב בין אמנות לטכנולוגיה, ניסה לבחון את משמעות הביטוי "חוצפה ישראלית" בעיני צלמים. מיכל חיל, מנהלת הספרייה במכון ויוזמת התערוכה, פרסמה ברשתות החברתיות קול קורא לצלמים, מקצועיים וחובבנים, וביקשה שישלחו את תמונות עם פרשנות משלהם לביטוי כדי ליצור תערוכה בנושא.

בשיחה עם אל-מוניטור היא מספרת כי הביטוי החיובי של המילה בהגייתה ביידיש, כפי שנהוג מחוץ לישראל, תפס יותר מקום בתערוכה משציפתה. ״קיבלנו הרבה תמונות של זבל ו-וולגריות ישראלית במובנה הרע, אבל לא רק. הרבה תמונות ייצגו את המשמעות של תעוזה, מקוריות ונועזות. במהלך בחירת התמונות הרבות שהגיעו עברנו תהליך של ממש״, היא אומרת, ״יותר ויותר תמונות הציגו דברים מקוריים ונועזים כביטוי לחוצפה הישראלית״.

מה הופך את ה"חוצפה" לישראלית? חיל מסבירה כי את עצם הקמת המדינה היהודית בלב אזור ערבי ניתן להגדיר כסוג של תעוזה יוצאת דופן. כך גם מבצעים צבאיים ואפילו הקמת הכור הגרעיני בדימונה. ״כשצלמים שאלו מה הכיוון, נתנו להם עצמאות מלאה וביקשנו שיגדירו את החוצפה בעיניים שלהם, לאן שזה לא ילך״, אמרה.