בתום דיון לילי ממושך, חוק הלאום עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית [19 ביולי]. "122 שנה אחרי שהרצל פרסם את חזונו, קבענו בחוק את עקרון היסוד של קיומנו. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מדינת לאום שמכבדת את זכויות הפרט של כל אזרחיה, ובמזרח התיכון רק ישראל מכבדת זכויות אלה", אמר לאחר אישור החוק ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוסיף: "זוהי המדינה שלנו, מדינת היהודים. אבל בשנים האחרונות יש מי שמנסה לערער על כך...ובכן, היום חקקנו בסלע החוק, זוהי המדינה שלנו, זוהי השפה שלנו, זה ההמנון שלנו וזה הדגל שלנו".
במהלך הדיון קרעו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת את עותקי הצעת החוק והוצאו מהמליאה.
החוק מעורר המחלוקת, על סעיפיו השונים, מעניק עדיפות אזרחית למי שהינם יהודים. לפי סעיף 4 לחוק, רק עברית היא שפת המדינה, אף שהשפה הערבית – שפתם של חמישית מאוכלוסיית ישראל, נחשבה שפה רשמית שנייה מאז ימיה הראשונים של המדינה. סעיף 4 קובע גם כי לערבית "מעמד מיוחד במדינה" וכי אין לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני חקיקת חוק הלאום. מהו מעמד "מיוחד"? איך ניתן יהיה ליישם את מעמדה המיוחד? לזה אין הסבר בחוק.
בראיון לאל-מוניטור אומר ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) כי "שפה היא גשר, כלי להכרת האחר, דרך להכיר תרבות. שפה היא הדרך להפיל את חומות השנאה, אבל בנימין נתניהו מתעקש לבנות את החומות הללו הכי גבוה שאפשר". לדברי ח"כ טיבי, הוא הגיע להסכמות עם נציגי יהדות התורה, ש"ס וכולנו, ואפילו ישראל ביתנו, להסיר את הסעיף הזה, אך גילה כי נתניהו "עומד על רגליו האחוריות ומגן על הסעיף בחירוף נפש".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
