הצעת חוק יסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", המכונה בקיצור ״חוק הלאום״, מונחת על שולחן הכנסת כבר שנים אחדות בנוסחים שונים. היא נועדה להגן על זכויות הרוב ולהרתיח את הפלסטינים החיים בישראל, לפגוע בכבודם, ולהוכיח כי יוזמיו של החוק פטריוטיים אמיתיים. מעבר לקביעות באשר לזיקה היהודית לארץ ישראל, והתייחסות למעמדם של ההמנון, הדגל ויום העצמאות, נאמר כי ירושלים "השלמה והמאוחדת" היא בירת ישראל, וכי עברית היא שפת המדינה, בעוד שהערבית, (שעד היום היא שפה רשמית בישראל, במעמד זהה לעברית), תהפוך ל"שפה במעמד מיוחד".

אבל המשפט החמור ביותר נאמר בסעיף 7ב' של ההצעה: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". כיון שיש מעט מאוד יהודים המבקשים להתיישב בכפרים ערביים, המשמעות היחידה של הסעיף היא כי יהודים יוכלו למנוע מערבים להתיישב בקרבם, באמצעות החוק.

יוזמי החוק לא הסתירו כי באמצעות סעיף זה הם מבקשים לבטל את פסק הדין של בג״ץ משנת 2000, שאסר על תושבי קציר לדחות את קבלתו ליישוב של אזרח ערבי בשל מוצאו. השופטים קבעו אז כי התרת התיישבות ליהודים בלבד היא משום הפרת החוק, וכי הדבר נוגד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.