ב-25 השנים האחרונות מאז נחתם הסכם אוסלו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הייתה המדיניות הישראלית ברורה ונחרצת: מו"מ לשלום עם אש"ף, שהפך לרשות הפלסטינית, ומלחמה בטרור חמאס, שנתפס כאויב הגדול של "פתרון שתי המדינות".

לראשונה אי פעם, משתנה כעת המדיניות הישראלית לנגד עינינו ומתהפכת לחלוטין: ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, הימנית ביותר בהיסטוריה, מבודדת את הרשות הפלסטינית ומנהלת מו"מ עם חמאס. היא מענישה את הישות שעמה חתומה ישראל על שורה ארוכה של הסכמים, ו"מצ'פרת" את חמאס, שאינו מכיר בישראל ומחויב למטרת-העל שלו, השמדת המדינה היהודית וגירוש היהודים בחזרה "למקומות שמהם באו".

תוצאת המהלך הזה בלתי נתפסת: ברמאללה יושב מנהיג פלסטיני קשיש שמחויב למלחמה בטרור ומקיים את ההסכמים עם ישראל. מנגנוני הביטחון שלו משתפים פעולה עם ישראל בהדברת הטרור וחמאס נתפס, מבחינתו, כאיום קיומי לא פחות מהאיום שהוא מהווה על ישראל. למרות כל זאת, אבו מאזן של 2018 מבודד, נצור, לא רלוונטי, נזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס שבו נוהגים ביחד נתניהו ויחיא סנוואר, ליברמן ואסמעיל הניה.

כל זה קורה למרות המלצות ואזהרות חד משמעיות של צה"ל והשב"כ, שלפיהן אסור להשאיר את אבו מאזן מחוץ לעניינים וכי כל הסכמה שאליה יגיעו ישראל לחמאס שלא תכלול מעורבות של הרשות הפלסטינית ואחריות של רמאללה על הכספים שיזרמו לעזה, מהווה סכנה ליציבותה של הרשות וליציבות הכללית באזור.