לאחר שפתר, לכאורה, את בעיית ירושלים, ו"הסיר אותה מהשולחן" על פי הכרזתו הפתטית מינואר השנה, פונה נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, באמצעות צוות המו״מ שלו, לטפל בנושא הפליטים הפלסטינים מ-1948. אבל כפי שההכרה בבירת ישראל, גם אם עשתה צדק היסטורי, רק העלתה גבוה יותר את ירושלים על סדר היום וגרמה לנתק מוחלט בין הפלסטינים לממשל האמריקאי, כך גם הניסיון לסגור חד-צדדית את סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים (אונר"א), רק תגביר את העוינות בין אש"ף לארה״ב ולישראל.
נכון שאונר"א אינו צריך להתקיים, וכמו הרבה ארגונים אחרים בעולמנו, המשך קיומו נובע בעיקר מאינרציה. הוא נוסד ב-1949 שנה לאחר קבלת החלטת עצרת האו״ם 194 לגבי הפליטים הפלסטינים, והיה לארגון היחיד באו״ם שנועד לטיפול אך ורק בקבוצת אוכלוסייה אחת. הפלסטינים, ואיתם מדינות ערב, דחו בשאט נפש את החלטה 194, משום שאין בה אזכור ל"זכות השיבה" אלא רק ל"שאיפת השיבה", והיא מתנה את אפשרות חזרתו של כל פליט בנכונותו לחיות בשלום עם שכניו. רק לאחר שנים החליטו הפלסטינים כי מוטב להם לאמץ את ההחלטה ולטעון שהיא דווקא כן מתייחסת ל"זכות השיבה.'' מאז ישראל היא זו שמתנגדת לה, ומשחקת בכך לידי יריביה.
כמו כל ההתחלות, גם זו של אונר״א הייתה מבטיחה. העבודה בשטח החלה ב-1950. אנשים טובים גויסו לטיפול ב-750 אלף הפליטים הפלסטינים שנרשמו ככאלה, והעניקו עזרה חיונית לאנשים שאיבדו כל רכושם ולא הורשו לחזור לבתיהם. הסיוע העיקרי היה בהקמת בתי ספר ארעיים ובבניית מרפאות, אך כשמומחי האו״ם ביקשו ליישב את הפליטים בשכנות לישראל, הם נתקלו בהתנגדות ההנהגה הפלסטינית ורוב מדינות ערב (חוץ מירדן). המדיניות הערבית הייתה להבטיח את הזמניות, כלומר להשאיר את הפליטים במחנות זמניים, ולא להשלים עם מניעת שובם לישראל.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
