שתי מטרות לניגוח סימן לעצמו יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי בפתיחת מושב החורף של הכנסת [15 באוקטובר]: ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד. הראשון הוא היריב הטבעי, ראש מחנה הימין שאותו מבקש גבאי להחליף; השני הוא קולגה לגוש השמאל-מרכז הרואה את עצמו כמי שמסוגל להפיל את ראש הממשלה.
מבין השניים, המתקפה על לפיד היא היותר מעניינת ומשמעותית. גבאי ניצל את נאומו בישיבת סיעת המחנה הציוני כדי לסמן את לפיד כמי שמונע את הפלת ממשלת נתניהו משום שהוא תומך בחוק הגיוס. "הוא מוכר את השוויון בנטל עבור כיסא בממשלה הבאה ומשמש כשכפ"ץ של הממשלה של נתניהו", האשים גבאי את לפיד.
ההתנפלות של גבאי על לפיד נבלעה שלא בצדק בתוך האינטנסיביות של יום פתיחת מושב החורף, הראיונות האינסופיים ושלל הצהרות פופוליסטיות של ערב בחירות. מציאות שבה יו"ר המחנה הציוני תוקף ראש מפלגה "אחות" למחנה משרתת בעצם את נתניהו, ולא מאפשרת יצירת אלטרנטיבה מוצקה לשלטונו. גבאי נאלץ לעשות זאת מטעמי הישרדות אישיים – מצבה של מפלגתו בסקרים קשה ומאחורי גבו נרקמות תכניות להחלפתו. באמצעות מתקפה על לפיד, גבאי מקווה להחזיר אליו מנדטים שנדדו בתוך המחנה. זוהי הדרך הקלה מבחינתו להשיג אלקטורט זמין.
מצבה הקשה של "האלטרנטיבה" לשלטון נתניהו נראה עוד יותר קשה בעת נאומה של יו"ר האופוזיציה ח"כ ציפי לבני. הנאום היה מצוין, ממוקד, והציג אלטרנטיבה רעיונית-מדינית לממשלת הימין של נתניהו. לבני דיברה על הצורך הדחוף בהתנעת תהליך מדיני ועל העדר תוכנית לפתרון בעיית עזה. אבל העניין הוא שלבני אינה זאת שעומדת בראש המחנה הציוני ולכן היא אינה יריבתו של נתניהו. זוהי אנומליה הכרחית משום שגבאי אינו חבר כנסת ואינו יכול לכהן בתפקיד יו"ר האופוזיציה, אך באופן הזה מתקשה מפלגת האופוזיציה הראשית לייצר תודעתית וציבורית יריב לנתניהו.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
