בשבוע שעבר ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו ברמת הגולן, וחנך את אתר המורשת הלאומי "עין קשתות" [8 באוקטובר]. זו הייתה עבורו הזדמנות לחזור על עמדתו, לכאורה, בנושא הגולן. הרי מדובר בפתיחתה של שנת בחירות. "ישראל בגולן היא ערובה לביטחון", קבע נתניהו, "ישראל בגולן היא עובדה שהקהילה הבינלאומית חייבת להכיר בה. כל עוד זה תלוי בי, הגולן יישאר בריבונות ישראל, אחרת איראן וחיזבאללה יישבו על שפת הכינרת".

לא כולם התלהבו מהכרזותיו. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, הבהיר כי כל שינוי במעמדה של רמת הגולן בלי אישור מועצת הביטחון של האו"ם, יהיה בבחינת הפרה של ההסכמים הקיימים [10 באוקטובר]. גם אמריקה של טראמפ לא התלהבה לתמוך בדברי נתניהו, ומחלקת המדינה הזדרזה להצהיר כי המדיניות האמריקאית באשר לרמת הגולן לא השתנתה.

בניגוד לטענה של הימין בישראל כי הגדה המערבית איננה שטח כבוש אלא שטח במחלוקת, כיון שרק בריטניה ופקיסטן הכירו בריבונות הירדנית עליה, רמת הגולן מוכרת על ידי ישראל כשטח שנמצא בריבונות סורית עד למלחמת ששת הימים [1967]. כאשר סופחה הרמה בבליץ פרלמנטרי בדצמבר1981 (תוך ניצול העובדה שהנסיגה מחצי האי סיני טרם הושלמה, וההערכה כי מצרים תיאלץ לבלוע את המהלך), הבהירו יוזמי החוק כי הדבר לא ימנע משא ומתן עם סוריה על עתיד השטח.

רמת הגולן איננה נמצאת כרגע על סדר היום. איש לא דורש מאתנו להחזיר אותה לסורים בשלב הזה, אך במקביל, אין שום גורם בעולם המוכן להכיר בסיפוחה לישראל – לא לפני דברי נתניהו ולא אחריהם. מבחינת ירושלים, רמת הגולן היא קלף מיקוח, אשר ברגע המתאים עשוי לשמש אותנו כדי להגיע להסדר כולל מול סוריה, איראן והחיזבאללה. הניסיון להעביר לרמה אזרחים ישראליים כשל, ויש בה כיום יותר לא-ישראלים מישראלים. פירוזה מנשק יהיה תנאי ישראלי, ואם ייענה על ידי הסורים – סביר להניח כי ישראל תהיה מוכנה לסגת ממנה. גם את המחלוקת שהתקיימה בין הצדדים באשר לזכותם של הסורים להגיע עד לקו המים של הכינרת ניתן יהיה לפתור על ידי הסדרי נגישות.