קשה עד בלתי אפשרי לאתר את הנזק שהתפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן הסבה לכושר ההרתעה או ההתקפה הישראלי. ה"תרומה" האחרונה שלו לביטחון המדינה הייתה החלטתו חסרת האחריות בחודש שעבר [13 באוקטובר] להפסיק את אספקת הדלק והגז לרצועת עזה, "כל עוד לא תיפסק האלימות ברצועת עזה באופן מוחלט, כולל שיגורי בלוני התבערה והצתות הצמיגים מול היישובים הישראלים" כדבריו.

ההחלטה התקבלה בניגוד מוחלט לעמדתם של בכירי מערכת הביטחון, שמזהירים שוב ושוב כי החמרה במצב ההומניטרי ברצועת עזה תוביל לסבב נוסף של אלימות בדרום. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששמע על ההחלטה באמצעי התקשורת, הורה כעבור מספר ימים לחדש את אספקת הדלק והגז לרצועה. הקבינט אף אסר על ליברמן להורות על הפסקת הסיוע לעזה ללא אישורו של הפורום המדיני הבכיר. 

בעוד שהתפטרותו של ליברמן לא פגמה במרחב התמרון הצבאי של ממשלת נתניהו, פרישתה של ישראל ביתנו מהקואליציה מצמצמת את מרחב התמרון הפוליטי של הממשלה. כושר הסחיטה של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, שוב מרקיע שחקים. שר החינוך שב ללטוש את עיניו אל תיק הביטחון, ובהתאם סיעתו פרסמה אולטימטום כי בלי תיק הביטחון הבית היהודי לא תמשיך כשותפה בממשלה. הדעת נותנת שבכך לא יסתיימו תביעותיה של המפלגה; מעמד של לשון מאזניים בשנת בחירות הוא מתכון בדוק לבישול הצעות חוק פופוליסטיות וחסרות אחריות. ובכלל, כמה זמן תוכל לשרוד קואליציה שתלויה בחסדיו ובגחמותיו של חבר הכנסת אורן חזן?

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שמינויו של בנט לשר הביטחון תהיה חזרה על טעות מינויו של ליברמן לתפקיד, אם לא שדרוגה. השניים התחרו ביניהם על כתר ההתלהמות נגד החמאס, תוך שהם מחזרים אחרי האלקטורט הימני ומסיתים אותו נגד מדיניות ההכלה של ראש הממשלה שהם חברים בה. אי אפשר להבטיח לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה מיותרת שתחזיר אותנו לתנאים של 29 במארס (כפי שעשה נתניהו במסיבת העתונאים בפריז בשבוע שעבר), ומיד אחר כך למסור את תיק הבטחון לבנט. אותו בנט שהתנגד להחלטתו של נתניהו להביא להפסקת האש, כינה אותה  "כניעה לטרור'' והכריז כי "הגיע הזמן לפעול". השילוב של הפסקת אש מול החמאס והסתלקותו של ליברמן מייצרים הזדמנות לשינוי במדיניות ביחס לרצועת עזה, בד בבד עם שינוי בהרכב הממשלה.